אל מלא רחמים, שוכן במרומים, אנא, עזור למת הזה, אבא שלי, תמוך בו בחולשת דעתו, שם בקור, במעבר הערפילי שבין העולמות בו נתת למת חסד אחרון אחד. אתה יודע, אל הדעת והרחמים, כי כדרכם של חסדים שמחלק אתה גם זה נטל הוא ולא זכות. אנא, עזור לו לנתק במו ידיו הרוטטות, את הקשרים המחברים אותו עם העולם היצרי, הגופני, שבו התהלך לפניך בארצות החיים. אתה יודע, אל מלא רחמים, כי יש העושה זאת ללא הנד עפעף, אם ניתן לומר זאת, על מי שעפעפיו עצומים ורבודי עפר. ויש המתקשה, ונאחז בכל כוחו באנשים, בחפצים, באור השמש. אם לא יצליח לעגן עצמו באמצעותם בעולם החיים, לפחות יגרור אותם עמו לעולם אליו הוא הולך. ראה, אל מלא רחמים, שוכן במרומי הרקיעים, אין המת הזה, אבא שלי, מתוך האדמה התחוחה שולח הוא אצבעות ארוכות כמו גבעולים, והם מרמזים: בואי... בואי... זה האות... ואני, שחיכיתי כל כך לדעת כי הקשר עודנו קיים, שמחה ונרגשת, כי חי המת, אין בי הכוח לנתק אצבעותיו ממני. לכן עזור לו, אב הרחמים, ללכת אל המקום אשר ייעדת לו, ועזור לי, שאני בתו, לנתק את אצבעותיו הנאחזות בי, כי יודעת אני: בילע המוות לנצח אך ברצותך יפלוט בלעו בקץ כל הימים.