טוב חייבת לפרוק ... בנות חשוב לי דעתכן , אני חודש אחרי לידה ואני מרגישה לבד בעולם! נתחיל מזה שהיה לי הריון לא פשוט בכלל שאת רובו ביליתי בבית חולים עקב הקאות מרובות הייתי מגיעה יום כן יום לא על מנת לקבל נוזלים הייתי מאושפזת מלא , הייתיי בהריון בסיכון כל הזמן בדיקות .. בקיצור מסע ארוך ולפעמים מתיש , בתקופה הזאת בעלי לא עזב אותי לרגע , היה איתי בבתי חולים ישן איתי כשהייתי מאושפזת לרגע לא עזב אותי ואמא שלי הייתה מטפלת בי בבית לא מעבר ... לקראת הלידה כולם כבר בציפיה כולם מתרגשים כולם מחכים ... ואז הופ הלידה הגיעה ... הייתה לידה מההמת השאירה לי חוויה טובה ולא טראומטית , אמא שלי הייתה איתי במהלך כל הלידה בעלי פחד אז היה בחוץ ... עד לפה הכל היה טוב , איך שהשתחררנו אמא שלי התלהבה אמרה לי 40 יום את אצלי אני יעזור לך וכו׳ מציינת שאני גרה 4 דק הליכה ברגל ממנה הגעתי לבית כולם בהתלהבות שיא מתייחסים אליי כמו למלכה מפנקים דואגים וכו׳ הגיע הלילה הראשון שאמא שלי לא ישנה והלילה השני ופתאום כבר הרגשתי כאילו אני לא רצויה .. יש לי אחות שאני גדולה ממנה בשנה והיא לא הציע לעזור לרגע הכל נפל על אמא שלי והרגשתי קושי מהצד שלה אז פשוט אחרי 3 ימים חזרתי הבייתה הייתי בבית היה לי לא פשוט בכלל הילדה לא הייתה עוצמת עין.. בעלי היה עוזר מידי פעם אבל לא רציתי להקשות עליו כי עובד עד הלילה כל יום מהבוקר , ואז הייתי מבקשת מאמא שלי אם תוכל לבוא לפחות בצהרים כדי שקצת אנוח וכל פעם מרגישה שאני צריכה להתחנן לעזרה כל פעם כאילו עושים לי טובה ואחותי לא עושה כלום עד שאני לא מתחננת בעלי אומר לי שככה משפחה לא אמורה להתנהג והם צריכים לעזור ואני כועסת עלייו שהם לא חייבים לי כלום ומצד שני אני מתוסכלת כי יש להם אפשרות לעזור שתיהן לא עובדות ואני לא מקבלת שום עזרה אני מתמודדת בלילות הקשים ובימים ללא שום עזרה , ואם כן זה אחאי תחנונים לבעלי אין אבא ואמא ומשפחה לכן זה רק הצד שלי מה אתן חושבות אני מגזימה? או שפשוט זה טבעי שמשפחה צריכה להיות ברגעים קשים לא ציינתי אבל הייתי בדיכאון לאחר הלידה בוכה ימים ולילות שלמים מתוסכלת לא אוכלת לא שותה ... ושוב הרגשתי לבד בעולם.. זהו פרקתי