טוב אני חייבת לפרוק בעלי תכף משתחרר אחרי כמעט 4 שנים בתבא. יש לנו תינוק בן 9 חודשים בבית ומגיל 0 אני שבוע שלם איתו לבד בבית ובעלי רק בסופי שבוע חוזר. תמיד היה לי קשה. כן, יש לי עזרה מאמא שלי אבל זה לא כמו עזרה מהבעל. הבן שלי ברוך ה' מאוד מאתגר.. הוא עקשן שיהיה בריא.. אני מעמידה אותו במקום כשהוא צורח ורוצה משהו או כשמשתולל לי בידיים כשצריך לישון והכוונה במעמידה במקום זה אומרת לו " די!מספיק, עכשיו הולכים לישון" אני ממש ממש לא צועקת עליו. אני מדברת בצורה חד משמעית כזאת נכון שהוא תינוק אבל נשבעת לכן שהוא מבין הכל. אני תמיד מחבקת, מנשקת, מראה הכי הרבה אהבה שיש, מתמסרת! אבל תמיד מרגישה אמא הכי חרא בעולם. לא מתליחה לראות טוב שעשיתי להן שלי. תמיד אני מרגישה שאני עשיתי ועושה נזק. וכולם עוד מוסיפים את ההערות הטיפישות שלהן.. כאילו מה? עכשיו זה תקופת שיניים. תקופה קשה ביותר. הקטני א יודע מה הוא רוצה מעצמו. לא אוכל טוב. לא ישן טוב, כן רוצה לא רוצה, בקיצור- מתוסכל. וככה גם אני. אני מתה מבפנים לראות אותו ככה סובל. וזאת תקופה מאתגרת שאני עוברת לבד! בעי כשחוזר מהצבא הוא עוזר בלהאכיל ולפעמים מרדים. הוא תמיד איכשהו לא מצליח להרדים אותו ואז אני באה לחדר ומרדימה. אני מרגישה שבעלי לא מנסה מספיק, מתייאש מהר מאוד. כולם תמיד זורקים לי הערות כשאני מביעה תסכול מול הילד, נגיד כשמעיף את האוכל בעצבים או לא מוכן לפתוח את הפה לאוכל או בוכה בכי פדוע כשאני שמה אותו בעגלה. אז אני מותשת ומתוסכלת ואומרת לו נגיד " לא צריך, אל תאכל" או " די חלאס נמאס לי" או " זה בסדר שאתה בוכה, אני מבינה שקשה לך אבל אני איתך ונשחק יחד בעגלה עכשיו" דברים כאלה וישר אומרים לי " די.. לאט לאט, הוא רק תינוק" או " כפרה עליו אל תצעקי עליו" או מסתכלים עליי במבט מרחם כאילו אני איזה משוגעת שמכה את הילד שלה אני נשבעת שזה יוצא מתסכול בלבד! אני אוהבת את הילד שלי יותר מאת החיים שלי. היום בהרדמה הקטני התקשה לישון וממש שיגע אותי. אני הייתי על סף בכי ! בעלי האכיל אותו ואז הוא השתולל אז אמרתי לו "** קח מוצץ ודי! עכשיו לישון!" שוב, לא צעקתי. דיברתי בתקיפות. ואז בעלי מסתכל עליי כאילו אני עומדת להרביץ לילד שלי ואומר לי " הכל טוב, לאט לאט". המבט שלו פשוט חירפן אותי!מי אתם שתעירו לי? אתם יודעם כמה עברתי ואני עוברת? אני לבד עם הילד כל הזמן! אני עייפה ומפורקת!ועוד באים ושופטים אותי. אז תודה רבה. שוב גרמתם לי להרגיש אמא לא ראויה לילד שלה. ממש תודה. זהו. פרקתי. סליחה על האורך פשוט אני בוכה של החיים והאצבעות מקלידות באטרף.מוציאות את כל הרגשות.