בנות אשתף אותכן בסיפור שלי ואני בעלי ישנים בחדרים נפרדים מאז שהבן שלנו נולד והסיבה היא בגלל שבעלי מעשן בחדר לא סיגריות ושנים מעשנים בחדר ישנתי עם התינוק שם כמה לילות והפסקתי כי נלחצתי מאז בעלי כבר שבוע וחצי מעשן רק מהחלון מה אתן אומרות הייתן חוזרות לישון באותו חדר? אני מפחדת שהבן שלי ינשום את זה
זוגיותזוגיות
💬18 תגובות👍1 לייקים

תגובות (18)

משתמשת פורטי
משתמשת פורטי19 בינואר 2021 בשעה 15:48
זה ממש מסוכן.. אחד הגורמים למוות בעריסה זה עישון
משתמשת פורטי
משתמשת פורטי19 בינואר 2021 בשעה 15:49
למה ככה ???? שירד למטה ! אין חדר כביסה ? אין אופציה אחרת ? למה לעשן בחדר שינה מלכתכילה
משתמשת פורטי
משתמשת פורטי19 בינואר 2021 בשעה 15:50
זה צריך להיפסק אני אדם מעשן ואני עושה טקס לפני שאני נוגעת בבת שלי אחרי שאני מעשנת וזה קורה רק בחוץ אני לעולם לא יעשן בחלל כלשהו שהיא נמצאת בו למה לעשות תינוק מעשן פסיבית
משתמשת פורטי
משתמשת פורטי19 בינואר 2021 בשעה 15:50
את צודקת שאת נלחצת יקירתי אין לך מה לישון שם והוא צריך להפסיק עם ההרגל ולהבין שיש תינוק בבית והוא מקבל עדיפות עליכם כ

רוצה לראות תגובות נוספות?

הורידי את אפליקציית פורטי לצפייה בכל התגובות

פוסטים נוספים שיכולים לעניין אותך

התלבטות אתחיל בכך שאגיד שאני חברה בפורום הזה, כותבת כאן המון מהמשתמש שלי ומקבלת מכן המון כוחות. יש דברים שקשה לי לכתוב בשמי, אולי כי אני עדיין לא השלמתי עם זה לגמרי. אני בת 26, איבדתי את אמא שלי כשהייתי בת 18, היא חלתה במחלה מוחית, מערכת העצבים המרכזית נפגעה אצלה והיא נפטרה תוך חודשיים בסבל וייסורים קשים. מהון להון, אני עם הדחף שלי לדעת כל דבר, עשיתי בדיקת נשאות וגיליתי שגם אני נושאת את הגן (זו מחלה גנטית שעוברת לחצי מהילדים של מי שנשא או חולה בה). המחלה הורגת בגיל מאוד צעיר... החל מ-35 ושמעתי גם על מישהי בת 19. אני כמובן לא הייתי מוכנה להביא לעולם ילד שיש סיכוי הכי קטן שיחלה במחלה הדפוקה הזו ולכן עברתי טיפולי פוריות כדי להפריד את הגנטיקה של אמא שלי. כל ההריון עבר בחרדות, שנתיים וחצי הייתי בלופ הזה של זריקות והפריות ולכן עד היום אני חרדה. במהלך ההריון טופלתי על ידי עובדת סוציאלית אך לצערי זה לא עזר. בשבוע 36 פניתי לרופא שלי על מנת לקבל אישור לניתוח קיסרי אלקטיבי או זירוז, כמובן במועד המתאים ולא כלידת פג, הוא הבין ומיד הפנה אותי למיון שנקבע לשבוע 38. אתמול הגעתי לסורוקה כדי לדון בזירוז, שם לא הסכימו לזרז את הלידה שלי אלא רק אם אגיע ל-41+3, רק אז ישקלו לזרז. לא עניינה אותם הנשאות שלי למחלה שכל רגע עלולה להתפרץ מתוך לחץ נפשי וסטרס. בכיתי, התחננתי לזירוז בשבוע 39 אבל הם היו אטומים לחלוטין. עקב כך, החלטתי שסורוקה ירד מהפרק... נורא חשוב לי להרגיש בטוחה בבית החולים בו אלד (לידה ראשונה). פניתי לאסותא אשדוד (על אף המרחק מבאר שבע בה אני מתגוררת) ולאחר התייעצות ואמפתיה מטורפת, הם הסכימו לתת לי זירוז בשבוע 39 מתוך הבנה שהמצב הנפשי של האם חשוב לא פחות מהמצב הגופני של העובר. העניין הוא שכל המשפחה שלי מבאר שבע, אחותי מנסה לשכנע אותי ללדת בסורוקה ולהתפלל שהלידה תגיע כמה שיותר מהר ושלא אמשוך את החרדות האלה עד שבוע 41 פלוס, אבל אני בתחושת הבטן שלי כבר לא רוצה להתקרב לסורוקה, אנושיות זה ערך שמאוד חשוב לי וכנראה שהם קצת איבדו את זה שם... בתחושת הבטן שלי אני צריכה ללדת באסותא, אבל זה אומר שהמשפחה שלי (לפחות ברובה) כלל לא יגיעו לבקר. למה? ככה, בעיקר כי הם עצלנים... הם לא ייסעו מחוץ לעיר בשבילי. המשפחה של בעלי תהיה שם בכל מקרה, הם יגיעו מכל קצוות הארץ, גם אם אחליט ללדת בג'לג'וליה. בקיצור... מתלבטת. מה לעשות? ללכת עם הלב או עם מה שיהיה נוח למבקרים שלי?
הריון ולידההריון ולידה
💬40 תגובות