5 שנים בזוגיות ועוד שנה פלוס נשואים. אהבה גדולה מאוד. מכילה, הכל. וברוך השם בהריון ראשון אבל חמתי... 5 שנים שאני עוברת איתה מרורים מעולם לא אהבה אותי, ובלי שום סיבה אין ספק שיש לי בן זוג תומך מאוד. ואיתי תמיד בהכל. אהל מנגד - היא אובססיבית אליו. ממש יש לה תלות בו הזויה מתקשרת אליו? לא עונה. מחייגת עוד 10 פעם אולי מחייגת אליי באטרף. אין דבר כזה לבוא אליה שבת ולהעיז לקפוץ לחברים אחרי ארוחה! כי באנו אליה. ואנחנו צריכים להיות אך ורק איתה. והגיע למצב שהנפש שלי כלכך פגועה ורמוסה ממנה שכבר כואב לי בעצמות (אמיתי) אני מגיעה אליה שבת, האנרגיה ממנה משפיע עלי ברמות שאין לתאר תמיד עוקצת אותי, מדברת אליי בזילזול עשיתי גוונים אצל ספר שממש השקיע לי ״וואי יצא לא מדוייק בכלל, מה עשית לעצמך?״ ועוד הערות משפילות כלכך. לפני כמה חודשים הודתה שבתחילת הזוגיות שלנו כמעט וכישפה אותי. מאז אין לי מנוח עוד יותר, זה ממש הבהיל אותי וזה הגיע לרמה שלא אכפת לי כבר לאבד את הזוגיות רק לחזור לשפיות שלי. לנפש שלי. תמיד במערכות יחסים שהייתי האמהות תמיד אהבו אותי, וכיבדו אותי ופה אני פשוט מרגישה שזה לא מגיע לי שזה לא החיים שאחלתי לעצמי. שזה לא אישה שאני רוצה להביא לה נכד...