עברה שנה מאז שילדתי.. אחרי כל החוויה של לידה ראשונה ואמהות, הדבר שהכי נחקק בזכרוני, יותר מהלידה עצמה, הימים הראשונים של אחרי והאשפוזים שבאו אחר כך בגלל המצב הבריאותי שלי, שום דבר לא הכין אותי ליחס שאקבל מחמתי. מרגישה שעברה שנה אבל עדיין יש לי פצע פתוח ממנה שמגליד לאט לאט. לא ציפיתי להתנהגות שלה, חשבתי שהיא תהיה קצת יותר אמהית ומכילה, ובמקום קבלתי חמה ביקורתית שכנראה שכחה מה זה אישה אחרי לידה. הבנתי שהקשר שלי עם בעלי צריך לעבור שלב, שהוא צריך ללמוד להגן עלי מאמא שלו. הילד שלי הוא נכד הראשון שלה, שלכאורה כל כך רצתה שיגיע, אבל ברגע שהגיע הרגשתי שהשקט הנפשי שלי הולך לאיבוד, כי יש לי חמה שלא רואה אותי ממטר. מעירה הערות, מתערבת לי בחיים הפרטיים, לא מכבדת את הפרטיות שלי וחושבת רק על עצמה. למדתי להחזיק חזק את הקשר שלי עם בעלי, להסביר לו בקור רוח מה אני מרגישה גם כשהרגשתי שאני מתפוררת, שאן לי כוח נפשי לראות אותה יותר. גם כשהרגשתי הכי בודדה שיש בחוויה, כי הוא לא באמת יכול להבין מה זה אישה אחרי לידה ולי אסור היה לצפות ממנה שתבין. היא לא המתינה רגע לתת לי לצאת הממחלקת יולדות, וכבר שם התחילו כל ההעברות והאגואסטיות שלה. הנכד שלה חוגג שנה היום, אבל היום אני מבינה שהחגיגה היא לא לנכד, אלא לעצמה שחייבת לרצות את הסביבה שסוף סוף היא סבתא.לא הרימה את הילד יותר מחמש דקות, אבל במילים שלה הבטיחה שתצא לפנסיה לטפל בו. יש מרחק כל כך גדול בן מה שהיא אומרת לאך שהיא מתנהגת. והיום אני חכמה יותר, סומכת רק על עצמי ויודעת להבדיל טוב מאוד בן מי שאכפת לו ממני למי ששם רק כי זה נוח לו. אז תודה לך שהיית פשוט את. את העונש שלך את מקבלת כל יום. כי אן דבר גדול וחושב יותר ממשפחה ואת זה לא תביני לעולם. אנחנו כאן ממש לידך אבל התחושה היא שהכל ישאר לנצח. עדיין לא הבנת שהחיים חולפים במהירות. אם יש כאן נשים שחולקות איתי את אותם התחושות אשמח לשמוע. פרקתי את שעל ליבי