שלושה חודשים אחרי לידה סיימתי לדמם לפני שבועיים ובעלי כבר רוצה לקיים גם אני רוצה אבל לא רואה מתי ואיפה יש זמן עם התינוק הוא לא ישן טוב במהלך היום ובלילה אני כבר גמורה ואין לי כח לעשות
אמהותאמהות
💬2 תגובות

תגובות (2)

משתמשת פורטי
משתמשת פורטי28 בדצמבר 2020 בשעה 08:00
ממש לא בלילה חחחח הילדה שלי כבר בת שנתיים ואני עדיין בלילה לא מסוגלת הוא צריך לתפוס אותי בשעות הבוקר לפני העבודה שאני עירנית והראש לא מתעסק בילדים..
משתמשת פורטי
משתמשת פורטי28 בדצמבר 2020 בשעה 09:35
בלילה זה קשוח כי באמת העייפות חזקה. תנסי לראות מתי התינוקת ישנה אחרהצ/ ערב קצת לפני שהעייפות מתחילה.

פוסטים נוספים שיכולים לעניין אותך

חייבת לפרוק קצת... אשמח לשמוע תגובות בפחות משנה הספקתי (לפי הסדר): לעבור לגור עם הבן זוג, לחזור בתשובה, לסיים העסקה במקום שהכי אהבתי לעבוד בו בעולם (המחלקה נסגרה), התחתנתי ונכנסתי להיריון והתחלתי תואר ראשון. אני לא מתחרטת על כלום... אני יודעת שהכל לטובה ובואו גם לא קרו לי חלילה דברים טראגיים, כל מה שקרה מדהים ומבורך. ועדיין, אני חשה בדידות... בעלי הוא החבר הכי טוב שלי והוא לא יצליח להבין אותי במאה אחוז כי הוא גבר, חברות- חח מה זה כבר בכלל? אף אחת לא באותו מקום כמוני... והכי הורס אותי - ההיריון- דבר מדהים. פלא פלאים. אבל אני לא מתרגשת... אני לא בהיי ואני לא מרגישה שאני מתחברת. אני כן יודעת שאני אוהבת את העובר וברוך השם שהוא בריא ושיהיה עוד יותר בריא. אבל אני לא מצליחה להתחבר לזה ולהתמסר לזה ולהרגיש מוכנה לזה. אני יודעת שהשם נתן לי את המתנות האלו (והן המוןןן מתנות מדהימות) כי אני מוכנה אליהן, חלילה לא היה נותן לי לעשות משהו שיפגע בי בתמונה הכוללת. אבל קשה לי וכבד לי נפשית...ואני מרגישה ש"אין לי זכות" כביכול לבקש מהשם עזרה או לבכות לו כי אני אצא כפויית טובה. אולי זה ההורמונים משולבים עם תקופת המבחנים, אבל אולי זו פשוט האמת.
דתיות ונהנותדתיות ונהנות
💬3 תגובות👍1 לייקים