אין לי אפילו כותרת מרוב התסכול. לאן נעלמת האהבה? התשוקה? יודעות מה? עזבו תשוקה. למה אנחנו כל כך חסרי סבלנות אחד כלפי השניה? הקטנה שלנו בת שנה. כלומר לא מדובר בתקופה הראשונה עם לילות ללא שינה- שם זה באמת קשה. אבל זה כבר מאחורינו, והמערכת יחסים שלנו מדרדרת מיום ליום. לשנינו יש אופי לא פשוט והייתי מודעת לזה מאז ומתמיד. אבל כשהיינו סתם זוג, או זוג נשוי ללא ילדים- הריבים אף פעם לא היו בתדירות כל כך גבוהה. הייתי רבים פעם ב.. על משהו רציני וממש מהר משלימים. מה שקורה היום- זה סיוט!!! אנחנו רבים על כל שטות ריבים ממש רציניים!!! הוא כל הזמן מחפש אותי, בא אלי בטענות. מהשניה שהוא נכנס הביתה "למה לא עשית את זה? למה לא סידרת את זה?", עושה פרצוף תחת ומתחיל לסדר בעצמו. אבל אם הוא היה רק נושם לשניה, מתיישב ומחזיק את הבת שלנו- הייתי מתפנה לעשות את זה בעצמי (היא כל הערב בכתה, הייתה עלי). הוא כאילו בתחרות איתי : מי עשה יותר ומי יותר עייף? אני היום קלטתי שמרוב שהוא מעצבן אותי וכל היום מקטר כמו איזו זקנה- הפסקתי להימשך אליו. לא היה לנו סקס מלא זמן. אין יום אחד, אשכרה אחד, שאנחנו לא רבים. אני אשקר אם אני אגיד שלא חשבתי להתגרש. אבל כואב לי על הבת שלנו, לא רוצה שתגדל לזוג הורים גרושים. הוא אבא מדהים. זה עובר מתישהו? יש מישהי שהייתה לה תקופה קשה ממושכת עם בעלה והצליחה להתגבר?