האם יצא לכן להרגיש ככה? - מעולם לא רציתי ילדים, כלומר, לא חשבתי על זה, לא תיכננתי את זה, לא ראיתי את זה קורה. גם לא כשהכרתי את בן זוגי, וגם לא כשבחרנו לחיות יחד להמשך החיים. הבנתי אותו והתחברתי לרצון העז שלו לילד/ה, ועכשיו אני בהריון ראשון, אמנם בתחילת הדרך, שבוע 11, אבל בהריון, משהו שלא עלה בדעתי מעולם. והתחילו הויתורים על מאכלים ושתייה, הפסקתי לעשן, והגיעה עייפות גדולה. נכון, לוותר על מאכלים מזיקים ולהפסיק לעשן זה נהדר ושינוי חיובי. אבל, אני לא מרגישה כלום. אין לי התרגשות, מלחיץ אותי שגדל בתוכי משהו, אני מנסה לדחות את הלספר למשפחה וחברות, כי אני כבר מדמיינת כמה ההתרגשות והשמחה שלהן תהיה גדולה משלי. תמיד אומרים ש"רואים" על מישהי שהיא בהריון, כי היא נוגעת בבטן, מתחברת לחיים שנוצרים לה בפנים... אני כלכך ההפך. יותר הלם, לא מאמינה שזה קורה, זורמת עם התהליך ולא מתרגשת כלכך. זהו, הרגשתי רצון וצורך לפרוק את זה, והרגשתי שכאן זה המקום היחיד שאני יכולה לעשות את זה. תודה למי שקראה, ואשמח לשמוע מה אתן חושבות, או חוויות דומות🙏