אז קצת מחשבות.. חבל שאין הדרכת הורים לפני הלידה ואפילו לפני כניסה להריון. חבל שאנשים לא יודעים את המשמעות והאחריות והסטרס שהחיים של כל המשפחה עוברים כשהופכים להורים. הבת שלי היא אושר ומיום ליום הופכת לכל חיי, אבל כרגע אני בדיוק שבוע אחרי הלידה מתאוששת מיום ליום פיזית אבל בעיקר נפשית. תודה לאל על משפחה תומכת שלא נתנה לי לשקוע בדכדוך ומיד תפסה את זה בזמן. עדיין מאוד מאוד קשה להתרגל למחשבה שהילדה שלי הפכה למרכז חיי ופתאום כל תחומי העניין שלי הופכים שוליים. יש עליי עדיין לחץ גם בגלל התחושה שבעלי האהוב שלי, שאנחנו כל הזמן רגילים להיות יחד, ללא ילדים, וזמינים תמיד אחד בשביל השני וחיים את החיים אחד של השני, פתאום זה נדחק קצת הצידה. קשה לי עם זה מאוד ואני מסרבת לשחרר, מה שיוצר עומס ותסכול גם דאגה לבעל וגם לילדה ורגשות אשם. חוץ מזה, הלילות קשים! למה לא מספרים שזה לא רק בקבוק להאכלה? אלא גם להחליף מס׳ פעמים חיתולים בלילה ולחכות עד שתירדם... אני לא נולדתי עם הידע הזה. מתי זה נהיה קל יותר? מתי מצליחים להכיל עד הסוף את המעבר לחיים החדשים ולשחרר את מה שהיה מוכר עד כה...? כי עם כל האהבה שלי לפיצית שזקוקה לי ואני לה, אני עוד מתרפקת ולא בטוחה שרוצה להרפות אחיזה... תשתפו בנות, תפרקו.. זה יכול לעזור...