וידויים של אמא עייפה. נא לא להגיב בשיפוטיות, רוצה לפרוק ורוצה לגיטימציה לתחושות שלי. תודה... אמצע הלילה, הבת שלי קמה בוכיה, שום דבר לא מרגיע איתה, אחרי שכל היום הייתי איתה ושכבר שבועיים היא חולה מכל מיני דברים עם הפסקה של כמה ימים בין השבועיים...עם הידיעה שבבוקר אני חייבת לקום לעבודה (בעלי הפעם ישאר איתה) וזה הולך להיות יום עבודה ארוך ואינטנסיבי. כולי כבר עייפה, מותשת חסרת סבלנות והבת שלי לא ברורה, מללוננת ואין לי מושג מהי רוצה. היא כבר בת שנה וחצי, לרוב כבר די מתקשרת באופן כזה או אחר. ואני פשוט מדברת בעצבנות- "אוף אבל תתני לי לפחות ללכת להכין לך בקבוק. אם את רוצה בקבוק את חייבת רגע לשבת ולתת לי ללכת" כי היא נאחזת בי בחוזקה, וכל הגב שלי גם ככה כואב בזמן שאני מרימה אותה והיא בצרחות...תוך כדי ביקשתי גם מבעלי שיקח אותה, היה לי לחץ מטורף לפיפי..שוב הרגשתי את המחנק- אי אפשר למלא את הצרכים שלי- להתפנות, לזוז חופשיה, לישון...שוב מכה אותי הידיעה שאני בת 33 עם ילדה אחת, בא לי עוד הרבה אבל אין לי את הסבלנות של צעירה ואני מתוסכלת ועולה לי הכעס כלפי עצמי- למה חיכיתי עד שנקלטתי להיריון, ואיך אני מתפללת לעוד אחד אם אני לא מסוגלת, אני חסרת סבלנות בלילות וחסרת סבלנות לתלותיות הזו...ובנוסף להכלללל בעלי צורח "אבל למה החוסר סבלנות הזאת?!!?" כאילו זה מה שהיה חסר לי- השיפוט שלו!!! למה? כי ככה. כי אני מותשת, כי אני מתוסכלת מזה שהבת שלי כבר מלאאא זמן חולה, כי אני מתוסכלת מהעייפות שלי, מהכאב הפיזי גם שלי, מהידיעה שלמחרת אמי חייבת לתפקד והינה אני ערה בלילה...זה למה! אוף...אני עצבנית פשוט... ושלא תבינו לא נכון- אחרי זה לקחתי את הילדה, הרגעתי, שרתי, נתתי לה תרופה אבל עדיןן ההרגשה של בא לי עוד ילדים אבל איך לכל הרוחות אעשה את זה, מאיפה הכוחות ואיך אמנע מבעלי לשפוט אותי ברגעי חולשה שלי! זהו..פרקתי, תודה למי שקראה עד עכשיו!