סיפור לידה שבוע 41, הגעתי לבילינסון למעקב הריון עודף. גילו במוניטור שיש האטות דופק והמליצו להשאר להתאשפז כדי להתחיל זירוז באמצעות בלון. באותו יום ראשון החדירו לי את הבלון ואשפזו אותי. ביום שני (למחרת) ראו כי הבלון נפלט לנרתיק ונוצרה פתיחה של 2.5 והעבירו אותי לחדר לידה בסביבות שעה 12. בחדר לידה עשיתי חוקן, התקלחתי והתחברתי למוניטור והחלו בזירוז פיטוצין. לאחר 4-5 שעות הפתיחה גדלה ל4 ולא התקדמה לכן החליטו לפקוע מים. מרגע שפקעו מים החלו כאבי צירים ולחץ באגן עזים ביותר. ביקשתי אפידורל כי לא יכולתי לשאת את הכאב. לאחר לא הרבה זמן בבדיקת פתיחה ראו שהפתיחה 9. למרות האפידורל המשכתי להרגיש את כאבי הלחץ באגן. הגדלתי את המינון כל פעם אבל האפידורל לא באמת עזר לזה. כשהיתה פתיחה 10 החלו הלחיצות ללידה. שלב הלחיצות היה כמובן הקשה מכל. משום שלאורך כל הדרך היו האטות דופק עובר, חיברו אותי למסכת חמצן. המסיכה הזו הצילה אותי כי הרגשתי על סף עילפון. כל הלחיצות הרגישו לי אותו דבר עד שיצא התינוק המתוק שלי. שמו אותו עליי וזה רגע שרץ לי בראש כל כך הרבה פעמים, אחד המרגשים... לאחר שהייה של כמה דקות, בעלי חתך את חבל הטבור ואז לקחו את התינוק להשקל. בינתיים, בגלל שהייתי תשושה לגמרי, הזריקו לי לוריד חומר שיעזור לי לפלוט את השילייה. המיילדת עזרה בזה. לאחר מכן הגיעה רופאה שבדקה אותי וראתה שנקרעתי לגמרי מבפנים. התחילו לתפור אותי משני הצדדים של הנרתיק.  התפירה לקחה שעתיים בערך. בזמן הזה לקחו את התינוק לשקילה ובדיקות, חיסונים. ההשפעה של האפידורל התחילה לפוג ורק אחרי שהתחננתי, נתנו לי שתי זריקות של הרדמה מקומית. לאחר מכן לקחו אותי להתאוששות. לאחר שעה בדקו אותי וראו שעדיין יש דימומים והיו צריכים לתפור אותי שוב חצי שעה, אז כבר לא נשאר לי כוח אפילו לדרוש את ההרדמה.. בעלי כבר הלך הביתה כשנכנסתי להתאוששות, לא חשבתי שאצטרך עוד תפרים... ואז כשהסיוט נגמר, הגיע סניטר שלקח אותי למחלקה. קיבלה אותי שם אחות מקסימה שניקתה אותי. מאז עברו כמעט שלושה שבועות. אני עדיין בטראומה. מאמינה שהזמן יעשה את שלו אבל לא באמת יודעת איך אוכל לעבור שוב לידה. זה הדבר הכי קשה שחוויתי. יודעת שלא אלך שוב לאותו בית חולים, היו דברים שיכלו לעשות אחרת...