לפעמים נדמה לי שאני האמא הכי טובה בעולם. נדמה לי שאני האמא שנותנת הכי הרבה תשומת לב לילדים שלה. האמא שיושבת הכי הרבה זמן עם הילדים על השטיח אחרי המסגרות. האמא הכי מצחיקה, והכי מקורית והכי יצירתית. ואז אני כועסת, וצועקת, גם אם הוא בן 4 וגם אם הוא בן שנה ו-7, כי הוא מחריב לי את הבית, וכי הוא מבין בדיוק כמו כל ילד גדול אחר. ואז אני לא ישנה הלילה, עד שהוא ישן כמו שצריך, אני לא מצליחה להירדם, כי אני חרא של אמא. אני אמא מתעללת. הם יהיו מצולקים לכל החיים. אחד כי אני צועקת עליו והשני כי הוא רואה איך אמא שלו צועקת, ומה הוא לומד מזה בדיוק? בדיוק - לצעוק גם. אז מי אני שאגיד לו לא לצעוק? מי אני בכלל שאגיד משהו. מי אני, האמא המושלמת והמתעללת שאני, שאגיד משהו אי פעם בכלל, אם אני לא מצליחה לשלוט בכעסים שלי, ובדחפים שלי, מי אני שאתן לילדים שלי כלים להתמודדות, אם אין לי ולו כלי אחד בארגז לעצמי?