סיפור הלידה שלי.לידה ראשונה שבוע 41 היום בשש בבוקר קמה עם כאבי מחזור רגילים...בעלי קולט שהם תכופים כל עשר דק...פחד לקחת סיכון ונסענו ישר לבית חולים.. נסענו לבלינסון וישר האחיות במיון יולדות קיבלו אותנו ובדקו אותי..פתיחה 2...ישר נתנו לי להעביר את הכאבי מחזור=צירים במקלחת עד פתיחה 3 וחצי והציעו לי כבר לקחת אפידורל..כמובן שלא התנגדתי:rolling_on_the_floor_laughing: בשעה 12 קיבלתי את האפידורל..בשעה שש בערב פתיחה 5 ובשבע בערב פתיחה מלאה...20 דק לחיצות והנסיכה יצאה לאוויר העולם במשקל 3.200 מאוד ממליצה על בלינסון...האחיות שם פשוט היו מדהימות ונתנו לי הרגשה כאילו אני היולדת היחידה במחלקה יאללה הלכתי לנסות לישון:smirk: בהצלחה לכולכןןן הייתן מדהימות וממש עזרתן לי במהלך ההריון

מה הלאה? אני בשבוע 29, לא הולכת לבדיקות השגרתיות של הפעם בחודש ולא יודעת מהי הבדיקה הבאה שלי… עשיתי בפעם האחרונה העמסת סוכר, אני עושה את כל דברים שכן צריך ולדעתי מיותר וכבד להגיע כל חודש לבדיקת שתן ושקילה. אני יודעת שיש הערכת משקל שאני צריכה לעשות אבל איך עושים את זה? צריך הפניה מרופאת הנשים שלי? מה עוד אני צריכה לבקש ממנה כי הבנתי שיש כמה הערכות משקל…? תודה בנות :heart:

מבוטחות לאומית במה השתמשתן בסל הריון המעפן שמציעים לנו ?? השתמשתי רק ב500 מתוך 2000..

**טריגר אונס** סיפור שלי מהעבר . אני רוצה לפתוח מקרה שקרה לי, כשהייתי כמעט בת 16 לדעתי. זה היה מישהו שאני מכירה. הכרתי אותו עוד לפני המקרה. הוא ניצל את היותי שתויה מאוד, על סף השיכורה מוות. הגוף היה רפוי, ולא יכלתי להתנגד. המוח רצה לגרום לי לצעוק לעזרה. אבל לא יצא מהגרון שום צליל! מה שכן, כשהוא רק התחיל לנשק אותי במרפסת, אמרתי לו שאני לא מעוניינת. וניסיתי להדוף אותו ממני מספר פעמים. אני הייתי נורא קטנה ורזה, והוא היה הרבה יותר מסיבי ממני. הוא גם היה כבר בן 18+. זה התחיל בשליחת ידיים מתחת לחולצה, מתחת למכנס ולתחתונים. הוא גרר אותי, בעודי עומדת, לעבר מיטת יחיד כלשהי בפינת החדר. דחף אותי, נשכב מעליי, ושם יד אחת על הפה שלי. עם היד השניה החל להפשיט אותי. באותו זמן, כשכבר שכבתי במיטה, הראש התחיל להסתובב מהאלכוהול. אבל לא הצלחתי לתפקד. (ולא שתיתי הרבה בכלל. אבל כנראה שזה היה מספיק) אני זוכרת שהוא הזיע בטירוף. כי למרות הכל, ניסיתי להתנגד. וזזתי עם הרגליים והגוף. אבל הוא הצליח לחדור. הרגשתי נגועה, הרגשתי מושפלת. ובעיקר חסרת אונים. זה לא נמשך הרבה זמן בפועל. למזלי הרב. אבל הרגיש כמו נצח באותן דקות. אחרי שהכל נגמר, לקח לי להתאושש מהכל עוד איזה רבע שעה עשרים דקות, עד שהתלבשתי ויצאתי מהחדר עם מבט מושפל. הרבה מסביבי ידעו על הסיפור. וכולם שתקו. אף אחד לא אמר לי "לכי תגישי תלונה נגדו". ואני פחדתי. פחדתי ממנו, פחדתי מחברים שלו. ובעיקר פחדתי מחברה שלו. שהגנה עליו, ואמרה שאני אשמה. שאני פיתיתי אותו. פחדתי ממנה, כי היא הייתה גדולה וגבוהה ממני בהרבה. פחדתי ממנה, כי היא איימה עליי שהיא תפוצץ אותי מכות. אז פחדתי. ונשארתי לבד בסיפור הזה. לאמא שלי לא יכלתי לספר, כי היא אישה נורא פרמיטיבית. עד היום. אז סחבתי את המקרה הזה איתי המון שנים. כל הזמן מנסה להדחיק ולשכוח. ואותו? המשכתי לראות אותו מידי פעם. כמה שלא ניסיתי לא להיתקל בו, זה היה בלתי אפשרי. הוא מצידו, היה משפיל מבט, לפעמים עובר לצד השני. הוא הרגיש אשם, אבל מעולם לא ביקש סליחה. אחרי הצבא אפילו יצא לי "לדבר" איתו. זו הייתה שיחה בין כמה אנשים. אז ניסיתי שלא לענות לו, ולא לשמוע אותו בכלל. מאז ראיתי אותו עוד מספר פעמים. הוא בטח כבר שכח שזה בכלל קרה. הוא כבר אבא לשניים. נשוי. הוא בטוח כבר שכח. אומנם גם אני המשכתי בחיי, ואני נשואה עם ילדה מהממת. אבל הסיפור הזה לעולם לא נשכח ולא יישכח. אומנם לא דיברתי על זה מאז אותו מקרה. ולא סיפרתי על כך לאף אחד. אבל המקרה הזה עדיין חקוק בזכרוני כאילו זה היה אתמול. ואני שונאת את כל מי שהיה סביבי ושתק! שונאת את כל מי שהיה סביבי ולא אמר לי "בואי נלך להגיש נגדו תלונה". כל מי שהיה סביבי באותה תקופה, כבר לא נמצא כיום סביבי, או בכלל באיזשהו קשר.. כבר מזמן לא. אז אולי אני לא מדברת על זה. ואולי אני לא שיתפתי בגלוי על כך לעולם. אבל המקרה הזה שקרה לי בגיל כמעט 16, עדיין קיים בזכרוני היטב.

מישהי יודעת אם ניתן להירשם ללידה באיכילוב באופן מקוון?

איזה חברה של פרנטל אתן לוקחות ? משהו ממש טוב ולא פשוט אשמח לתמונות