אמא משוגעת. נולד לי בן לפני חודש ושבוע ברוך ה' , אני בת 33 וזה היה הריון מטיפולים ivf, חיכיתי לו 3 שנים. הוא מדהים ואני אוהבת אותו יותר מכל דבר אחר בעולם הזה, אני רוצה לתת לו את כל מה שאפשר ולעשות בשבילו את ההכי טוב תמיד! אז אני מניקה אותו, ושמה לו שירים, ושרה לו ומפטפטת איתו וקניתי לו מלאאא בגדים שאין מקום בשידת החתלה כבר, ואנחנו ערוכים לסתיו ולחורף, אני מניחה אותו על הבטן בשביל שילמד לאט לאט להחזיק לבד את הראש, ואני עושה טקס השכבה עם מוזיקה רגועה, ואני מחבקת ומנשקת והכל מרצון ואהבה אמיתית, אבל הוא כפרה עליו, לא מתאים לו, הוא לא מחייך לי והוא לא נרגע באמת עם המוזיקה וכל מה שהוא רוצה זה לאכול ולישון וזה מבאס אותי, בלילה מתעורר ל3 שעות ערות ברוגי, בלי בכי, אני כל היום איתו לבד, אני גם מבשלת ומכבסת ומסדרת ובקושי ישנה, אין לי עזרה בגלל הסגר והקורונה אמא שלי וחמתי לא מגיעות. אני עייפה! אנשים אומרים שאני אמא משוגעת ושאני צריכה להרפות ושיש הבדל בין הצורך שלי לתת לו לבין הצורך שלו... שהכל יבוא בזמן שלו, החיוך התגובה לשירים שלי ולמוזיקה... אני מבינה את זה אבל אם אני לא מתעסקת בו אני מרגישה אשמה, ואם אני מתעסקת אז הוא לא מת על זה... האם אני היחידה? האם זה מוקדם מידי, השירה שלי, השייח, הרצון לגרום לו לחייך? הרבה רגשות מעורבים😔