אני פשוט בדיכאון. בא לי לסיים את החיים האלה. אני לא עומדת בזה יותר. אני לא מצליחה להחזיק מעמד. הלוואי ופשוט לא אהיה יותר בעולם הזה אולי ככה אנשים ירגישו בחסרוני. הקורונה הזאת מקשה עליי ואני מרגישה פשוט בודדה. בעלי בצבא בעוצר יציאות ואני כבר כמה שבועות בבית של ההורים שהם ממש לא אנשי שיחה. אין לי עם מי לדבר. אין לי את מי לשתף בתחושות שלי. אני פשוט לבד בעולם הזה. לבעלי ממש גרוע בצבא והוא בלחץ תמידי וממש רע לי כשרע לו ככה. יוצא שאני בדיכאון ולא מצליחה לעודד אותו והוא מתעצבן שאני מדכאת אותו כי מספיק חרא לו בכל התקופה הזאת. חצי שנה ניסינו להיכנס להיריון והצלחנו ב"ה אבל אני מרגישה שאני עוברת את ההיריון הזה לבד ואין לי כוחות. אני כבר שבוע בוכה. אני מחפשת דרכים פשוט ללכת מהעולם הזה. לא רוצה יותר. מרגישה שאני לא אעמוד בזה יותר בעוד סגר. ועוד תקופה אצל ההורים. מרגישה שחזרתי לתקופת התיכון שנכנסתי לדיכאון עמוק. במקום לשמוח בהיריון אני כל היום בוכה. נמאס לי מהעולם הזה. אף אחד לא מבין אותי. לאף אחד לא אכפת ממני. היחידי זה בעלי וגם אותו אני לא אראה בחודש הקרוב ואני כל הזמן מגעילה אליוכי אני כועסת על כל הצבא הזה שכבר מזמן רציתי שהוא ישתחרר ויהיה איתי. אני פשוט לבד. בוכה כל יום כל היום. אין מה שיעודד אותי. אין לי באמת חברןת טובות שאכפת להן ממני. ואני פשוט לא רוצה יותר בחיים האלה. ההורמונים האלה חונקים אותי ואני מרגישה שמרוב בכי עוד אפיל את התינוק. במקום להיות שמחה בהיריון הזה עם עוד אנשים סביבי אני פשוט בודדה. ולאף אחד לא אכפת ממני.