סיפור הלידה שלי. מקווה שלא אטבע בדמעות של עצמי תוך כדי שאני רושמת😅 יום שבת 3:00 לפנות בוקר ירידת מים. שוק של החיים. במיוחד שביום שישי בצהריים הלכתי למיון בגלל חשד לירידת מים שהתברר כמובן שלא, אבל התגלה דבר אחר שזה ריבוי מים, הרופא שלח אותי להעמסה של 100 ביום ראשון, אמר "אם תלדי עד אז.. מה טוב", (הוא ראה את העתיד, נשבעת). מגיעים למיון ב3:30 נוטפת בכל מקום, הרופא בודק אותי ואומר "אני בכלל לא בטוח שזה ירידת מים, יכול להיות הפרשה מוגברת, קחי מטלית שימי בתחתון תסתובבי עם זה 3 שעות ותחזרי אלי, אם יש שלולית אז זה ירידת מים", עברו 3 שעות, כמובן המטלית הייתה ספוגה. בינתיים- ללא פתיחה, צירונים פה ושם וזהו. הרופא נתן לי 2 ברירות: - מפה לחדר לידה- פיטוצין וזהו. - להתאשפז במחלקה להריון בסיכון אם אני לא מעוניינת בפיטוצין, להיות בהשגחה 48 שעות ורק אם רןאים שזה לא מתפתח טבעי מכניסים לחדר לידה עם פיטוצין. ההחלטה לא הייתה קשה מידי. יאללה לחדר לידה! מדלגת לי בסבבה לחדר לידה, בלי פתיחה, בלי צירים. חוקן, מקלחת. הגיע הזמן לזירוז. מקבלת רגליים קרות. בוכה את החיים. המיילדת (המקסימה יש לציין!) עשתה לי שיחת עידוד ומוטיבציה שבסופו קיבלתי את הזירוז. אוקיי זה קורה , אחרי שעה מתחילה להרגיש פה ושם, לא קריטי- מתמודדת יפה. המיילדת מגיעה לבדוק אותי פתיחה 1. מעלה את המינון. פה ושם אומרת איה אבל באמת שנסבל! פתיחה 2. הצירים לא מתקדמים, מעלים מינון, חוץ מכאבים שהולכים ומתגברים אין התקדמות בפתיחה. לדעתי הייתי ככה כמה שעות טובות (איבדתי תחושת זמן שם לחלוטין), אחרי כמה שעות של צירים מחכה בקוצר רוח לבדיקת פתיחה, בדוק יש התקדמות! בודקים אותי. פתיחה 2. שוק. אפידורל דחוף קודם כל. הקלה מיידית. מתחילה לרעוד, חושבת שזה ירגע, רק מחמיר, רעידות מטורפות ובלתי נשלטות, רעדתי ככה עד אחרי הלידה. נו טוב. האוצר שלי מתחיל להוריד דופק, אני מורידה לחץ דם. "תשכבי על הצד, תשבי, תחליפי תנוחה" עוברות כמה שעות, בטוחה שאני לפחות בפתיחה של 5, שוב מחכה בקוצר רוח לבדיקה. עדיין 2. הלם. מחליטים לפקוע את המי שפיר. נהרררר יוצא ממני. משם הדרך הייתה מהירה, זינוק לפתיחה 6. אחרי שעה כבר ב9. תוך כדי האוצר שלי מוריד דופק מידי פעם. אבל יציב.ח מגיעה ל10. בראש שלי- יאללה לוחצת והוא בחוץ. הסיוט של חיי התחיל. אפידורל או לא, בלחיצות מרגישים הכל! כל ציר צורחת. הרמתי את הבית חולים. החרשתי את כל הצוות, מילים כמו "תרדימו אותי!!!!" או "קחו אותי לקיסרי עכשיוווו" או "לא מביאה יותר ילדים בחייים" יצאו לי מהפה. בשוק מעוצמת הכאב לא מצליחה לחשוב על כלום חוץ מלצרוח. לוחצת במשך 4 שעות. כן קראתן נכון. מותשת, צורחת לאלוהים שיעזור לי. אפיסת כוחות ברמה שלא הכרתי בחיים. כבר רואים ראש מבצבץ, אבל לא מצליחה להוציא אותו כבר כמה שעות. לוחצת, צורחת, לוחצת, צורחתתתת. לא קורה כלום. לאט לאט מתחילים להכנס רופאים, מודיעים לי מראש שאולי יהיה פה קיסרי, אולי וואקום, לא מעניין אותי העיקר תוציאו אותו ממני!!! החדר מלא ברופאים, מעודדים אותי בכל לחיצה, בשלב הזה התחלתי כבר לראות שחור, מורידה לחץ דם, המוניטור תקין ברוך השם. הוחלט על וואקום. אמא שלי ניסתה להמנע מזה בכל מצב כי היא ידעה את ההשלכות, אבל לא אכפת לי העיקר שהוא יצא ויגמר הגיהנום הזה. מחברים את הוואקום לחיצה אחת עם צרחה שהמון אנשים בטוחה שיזכרו והילד עלי. שוק. המיילדת לוקחת את הידיים שלי ואומרת לי לגעת בו, לא הצלחתי להרים את הידיים. מותשת. בהלם. לא מצליחה לדבר. מסתבר שכל המשפחה שלי ושל בעלי היו מאחוריי הדלת, צעקות כאלה הם לא שמעו בחיים ובטוחה שלא ישכחו עוד הרבה זמן. הדובדבן שבקפצת שהיה חשד לשאריות ברחם של השלייה, שוב בדיקה וגנילית וכואבת. שואלת בחשש מה הנזק, כמה קרעים, כבר מדמיינת את הרע מכל. קרע קטנטן. מאושרת. אני בהלם שעברתי את כל זה, בהלם ששרדתי, כן, שרדתי. אני אחת שלא יכולה לסבול כאב, כל דבר דוחפת אקמול. מלאת הורמונים, בוכה כל דקה, אבל יודעת שבסוף הכל יעבור. לידה קלה לכולן ובידיים מלאות❤ אגב- מי שרצתה לדעת איך הטיפות של מירי לב (המארז ללידה) חרטא בפיתה.