אני לקראת סוף ההריון הראשון שלי חברה הכי טובה שלי דורשת תשומת לב של מתבגרת. עושה לי פרצופים שאנחנו לא נפגשות מספיק. עוברת תקופה של שנתיים של חוסר איזון נפשי, כל יומיים דיכאון. ניסיתי כל כך לעזור לה ולכוון אותה גם לטיפול אבל היא לא מוכנה ללכת. יש לה בן זוג (לא נשואים) שדואג לה ומלא חברים נוספים חוץ ממני. ואני הרגשתי כבר בתחילת ההריון בעיקר עם ההורמונים של ההריון שהיא פשוט שואבת ממני את כל האנרגיה שלי. וגם כשסיפרתי לה על ההריון היא כמובן לא ידעה כ"כ איך לאכול את זה. לקחתי ממנה כמה צעדים אחורה. כי בהריון אני חושבת על התינוק שגדל בבטן ולא יכולה להתעסק עם השטוית שלה.. בעיקר שזה לא באסה רגעית אלה בעיה נפשית כבר כנראה. החלטתי שאני נפגשת איתה בעיקר בסופשים יחד עם חברים משותפים וככה אני שומרת על עצמי. (כמובן שאני גם אדם עובד ועסוק בלי קשר להריון ולמי יש זמן להיפגש באמצע שבוע.. היא אגב מובטלת) היום היא שוב כעסה עליי שנעלמתי לה. ואני הפעם לא התאפקתי עשיתי טעות ופתחתי איתה את הנושא. היא כמובן לא האמינה שאני מרגישה ככה ויצאה לי על החיים.. יש לה אופי קורבני והיא תמיד תראה רק את הרע שעושים לה. ותזכור רק את הטוב והעזרה שהיא עושה לאחרים. ובן זוגה גם התירב ואמר לי שאיך אני מעזה לדבר אלייה ככה. (כולם איתה על קוצים כי היא מבואסת כבר הרבה זמן.. ומה לעשות שאני הורמונלית כנראה גם לה התאפקתי והיחישה שאמרה לה את האמת בפנים) לצערי היא ובן זוגה הם חלק מחבורה שלנו ואני לא באמת יכולה להתנתק סופית. אני יודעת שזה לא באמת קשור להריון. אבל ראיתי שרושמות פה על צרות במשפחה. ומבחינתי זה סוג של משפחה. אני כבר לא יודעת מה לעשות?? מה הייתן עושות במקומי? חשוב לי לציין שזה נשמע כמו דרמה של גיל נעורים אבל אנחנו כבר בני 30. למי יש בכלל מקום בחיים לדברים האלו?