חייבת לפרוק. העולם של בן שנה. איזו שנה מטורפת זו הייתה. עברתי המון קשיים בתור אמא צעירה עם ילד מדהים ומתוק שהתקשה בשינה. מה לא עברתי. נתתי לו את כולי למרות שבכל יום בכיתי וכאבתי עם כתף שורפת וגב שבור, עם אפס סבלנות להכיל עוד את המצב. עברנו כל כך הרבה, לא נהנתי בכלל מחווית ההורות שלי והייתי סגורה בין 4 קירות בניסיונות לחבר מחזורים בעוד שאמהות אחרות היו מטיילות עם תינוק ישן בעגלה בקניון. אבל אצלנו זו היה רק חלום. ביטלתי את עצמי לגמרי עבורו ואין פה מעט חרטה או רחמים עצמיים, עשיתי זאת בלב שלם ובהתמסרות טוטלית לצרכים של הילד שלי. לאחר חודשים לא פשוטים לי ולבעלי בחודשים האחרונים המצב מאיר פנים. עברנו למידה רבה בנוגע לצרכים של הילד שלנו וסיפקנו לו את כל שנדרש בכדי שיהיה לו קל יותר בשינה. היום אני נהנת סוף סוף מחוויית ההורות שלי ומאוד קשה לי לשחרר. קשה לי לחשוב שהילד שלי יהיה יום שלם עם ידיים זרות לא של אמא שהכי אוהבת ומגנה. מי יהיה שם כל היום לחבק ולנשק אותו? מי יצחק איתו כמוני? מי יתן לו את הביטחון והחום שלי? ואם יתנו לו להרגיש לבד? או חלילה לא רוצה לחשוב על זה שיפגעו בגוף או בנפש שלו. כל פעם יש לי תרוץ אחר לסביבה למה אני מבטלת גם הפעם את הגן. בהתחלה הוא היה זקוק לי כדי להירדם, אחר כך חיכיתי שיהיה יותר עצמאי מוטורית ועכשיו אומרת שלאחר שיוותר על שנת הבוקר אכניס. אבל האמת? אני לא בטוחה שלא יהיה לי תרוץ חדש. אני פשוט לא מסוגלת לחשוב שהילד שלי יהיה כל היום בלעדי. שאולי הוא יתגעגע או יזדקק לאמא לידו והיא לא תהיה. איך מתמודדים עם התחושה הזו? איך מצליחים לשחרר? אני כל כך אוהבת אותו ורוצה שיהיה לו את הכי טוב בעולם ומטריפה אותי המחשבה שכמה שלא אבדוק ואחקור לעולם לא אדע אם הילד שלי נמצא במקום שטוב לו, שאוהבים אותו ושהוא מרגיש שייך ומוגן.