אני מרגישה פשוט בודדה. בעלי בצבא חוזר כל שבועיים, הוא בתפקיד מאוד אינטנסיבי אז אין לו הרבה זמן לדבר איתי כל יום. אין לי חברות באמת טובות ששולחות לי הודעה או מתעניינות בי רק אם הן צריכות ממני משהו. (גם עוד לא סיפרתי שאני בהיריון..) אני לא יוצאת הרבה מהבית בגלל שאני מפחדת להידבק בקורונה, אז אני גם עדיין בחל"ת. אני מרגישה פשוט לבד בעולם. אני מרגישה איך התקף דיכאון מחלחל בי עמוק, אני לאחרונה כל יום בוכה מפחד כי דיממתי שבוע שעבר ואמרו לי שיש לי "הפלה מאיימת". אני בלחץ כל פעם כשאני בשירותים שלא אראה דם. אני פשוט יושבת בבית חסרת מעש בזמן שכולם מטיילים להם ומבלים. אני מאוד אוהבת לטייל לעשות דברים, אבל א. אין לי עם מי. אני פשוט לבד. וב. הקורונה הזאת מפחידה אותי וגם עם ההפלה מאיימת אמרו לי שאני חייבת לנוח בבית. אני כבר משתגעת. רוצה שבעלי יחזור הבייתה שיהיה איתי בצורה נורמאלית. אני מרגישה בודדה בעולם הזה. אני אצל ההורים שלי עכשיו, והם האחרונים שבכלל ינחמו אותי ושאני אוכל לבכות להם. הם לא יודעים לעודד אותי. אני מרגישה שכל ההורמונים משתלטים עליי. ב"ה אני לא ככ סובלת מתופעות של ההיריון אבל מה שכן התחושת בדידות הסאת חונקת אותי ולפעמים פשוט לא בא לי לחיות ולהביא לעולם ילד שיחיה בעולם כזה קשה. ככ פחדתי מהרגע הזה שההורמונים ישתלטו עליי והדיכאון יחזור כמו שהיה לי כשהייתי בתיכון. אני לא אתפלא אם גם אחרי הלידה אני אסבול מדיכאון. אני ממש סובלת. ממש. ואין לי מילים לנחם את עצמי כבר. סליחה שאני ככה פורקת ומתפרקת פה, אבל מרגיש לי שאתן הברירה האחרונה שלי שבכלל יקשיבו לי ויצליחו להבין מה אני עוברת.. אני בסהכ בשבוע 10. לא יודעת איך אשרוד עד סוף ההיריון.