שבוע 40.2 פתיחה 1 מחיקה 70 , אין כמעט צירים ... מה עושים? 😒 הייתי בבית החולים בשבוע 40 , עשו סטרפינג ולא עזר. נאמר לי להגיע לביקורת שוב רק ב41... עצות טיפים 🙏

סימני מתיחה אחרי לידה סימני מתיחה - יש איך להעלים אותם או לטשטש לפחות??

שבוע 36+3, מרגישה כאב מעל המפשעות בצדדים כבר פעם שניה כמו כאב שנתפס האם קרה למישהי? מה זה יכול להיות?

הי בנות התייעצות הי בנות יש לי צמודות מתוקות אחת בת שנה וחודשיים והקטנה סוף החודש חודשיים עשינו חג ביחד עם המשפחה של בעלי וקפץ לי לראש למה שלא יעשו על הבנות בייביסיטר לכמה שעות כדי שאני ובעלי נמצא קצת להתאוורר מה אתן אומרות הייתן משאירות את הקטנה בת החודשיים? עם החמה והסבתא נראה לי שתגידו ברור שכן אבל אשמח קצת לתמיכה כי אין לי מושג אבל אני קצת חרדה

מרגישה ממש חרא עם עצמי. תיהיו עדינות(ארוך) מרגישה חרא אמא, חרא פשוט חרא. איך נמנעים מכל התחושות האלו? איך אני מצליחה לעצור את עצמי לפני שזה מגיע? ***פעם ראשונה שאני כותבת את זה, ומשתפת את זה. מחוץ למחשבות שלי, אף אחד לא יודע! אז אנא מכן, אל תיהיו רעות. מרגישה מספיק רע עם עצמי. באלי למות. לדפוק תראש בקיר. כותבת ובוכה ברגעים אלו. אני מרגישה, שבזמן הרדמה, כשהיא לוקחת יותר זמן מהרגיל (שעה וחצי ויותר) אני מבלי לשים לב באותו רגע, משתמשת ביותר כוח פיזי(טפיחות על הגב). כשאני עושה ששש או צליל אחר, הטון שלי עולה ממש, והכל נעשה בחוסר חשק וממש בעצבים. אני מטפלת בילד לבד. אין לי עזרה. אז יש מצבים שאני מרגישה שאשכרה נגמרת לי הסבלנות. אני איתו לבד 24/7, אין לי לאן לברוח. ואני מרגישה שההרדמות האלו עוד יותר גורמות לי להרגיש רע. גם כאבים פיזיים שלי שמלווים אותי עוד מההריון. רוב ההרדמות הן עוברות סבבה לגמרי. אין שום קושי, לא שלי ולא שלו. אבל בימים שזה לא קורה, אני מרגישה שאני מאבדת סבלנות. ממש מהר. ואין לי למי לפנות לבקשת עזרה עם הילד. ואני גם לא רוצה. למרות שאני מותשת במהלך היום. אבל אני מסתדרת יפה מאוד. המצב הזה שאני מגיעה לסף העצבים שלי, קורה רק בערב. ולא כל יום. לא יודעת ממה זה נובע אפילו. (יש הרדמות ארוכות שלמרות הכל עוברות ממש סבבה, ואני נשארת רגועה לחלוטין) למי אני צריכה לפנות כדי לקבל עזרה (טיפול לעצמי), מבלי שיהיו מעורבים גורמים אחרים? אני מודעת שזה לא תקין בשום צורה. ואיך שלא אציג את זה, זה לא תקין! אני מודעת לחלוטין. לא חשוב מה עובר עליי, אני יודעת שזה לא צריך לצאת על הילד בשום צורה ובשום דרך. ולמרות שאני יודעת את זה, יש לי כמו התקף עצבים או התמוטטות עצבים, שאני כאילו לא אני. אני כאילו שם, ומבינה שמה שקורה זה לא תקין אבל לא מסוגלת להתאפס. חייבת עזרה! (אני מבהירה, זה חס וחלילה ל-א מכות, פשוט משתמשת ביותר כוח בזמן הטפיחות. וגם זה לא קורה כל הזמן. ) אני אני מצליחה לשמור על איפוק, פיזי ונפשי על מנת שזה לא יהיה מופנה כלפי אחרים. מרגישה שזה יוצא גם כלפי אנשים מהסביבה. אמהות, חברות, ידידים. כולם בקיצור. עונה בעצבים לכולם, לא רוצה לעשות כלום. נמצאת בחוסר חשק להכל באופן תמידי. האם יכול להיות שדיכאון אחרי לידה מגיע 10-12 חודשים אחרי לידה? הילד מקבל הכל, לא יודע מה זה לבכות, כל דבר מקבל תוך מאית השניה. אם זה אוכל, או צעצועים או כל דבר. בשניה שנופל ומקבל מכה, באותה השניה אני כבר מרגיעה אותו. בהרדמות במהלך היום הכל הולך חלק. וגם בערב, באופן עקרוני. חוץ מהפעמים הבודדות שזה קורה(מה שתיארתי קודם) הכל באמת רגוע. למרות שיש מצבים שגם במהלך היום אני מרגישה כמו פקעת עצבים, על סף להתפוצץ. זה לא קורה. ואם קרה, אז זה מתבטא בצורה הרבה יותר קלה. ורק בערב, בפעמים שזה קורה, אני מרגישה כאילו לא אני לאותם רגעים. ואחרי זה יוצאת ובוכה. ומבקשת ממנו מליון פעמים סליחה. אני רוצה לקבל טיפול. אבל טיפול כזה שיעזור לי לחזור להיות רגועה יותר. בלי תרופות. ובלי התערבות של אנשים אחרים. חוץ מה"מטפל" עצמו. *** עצם זה שאני מודעת שאני בבעיה, ומבקשת עזרה במציאת טיפול מתאים, זה אומר שאני שפויה, ומבינה את המצב והסיטואציה. אז אנא מכן, דברים רעים שאתן חושבות עליי תשאירו לעצמכן.

היי בנות, הריון ראשון... למישהי יש המלצה לקרם או משחה למניעת סימני מתיחה? חודש רביעי. 🙏