מרגישה נורא! פשוט שונאת את עצמי. אני מרגישה שאני האמא היחידה שמתעצבנת על הילד שלה. הוא בן 3 וחצי חודשים. בעלי חייל אז כל השבוע לא בבית ככה שרוב הזמן המוחלט אני עם הקטן.. אני אוהבת את הילד שלי כל כך. באמת. אבל אני פשוט מוצאת את עצמי כועסת עליו הרבה, מגיעה למצב שאני כל כך עצבנית שאני מדברת עם שיניים מהודקות(כלומר דיבור כועס כזה..) הוא תינוק כל כך רגיש ומתוק ואני מרגישה לפעמים כמו הגננות המתעללות האלה.. זה ישר מה שעובר לי בראש אחרי שאני נרגעת.. זה קורה בעיקר בעיקר כשאני מנסה להרדים אותו.. הוא עייף מאוד ומתנגד לשינה ואני מנסה להרדים אותו ואז הוא בוכה בכי מתבכיין כזה.. לא בכי עם דמעות ואני כל הזמן אומרת לו קרציה, אומרת לו שקט או די לבכות כבר, הרגת אותי.. דברים כאלה אבל אני לא מתכוונת לזה שהוא קרציה, כאילו.. הוא מתסכל אותי אבל אני לא שונאת אותו או משהו... נסעתי לאמא שלי שישי שבת עד היום ומחר חוזרת הביתה.. חשבתי שזה יעזור לי עם הלבד שלי בבית במשך השבוע אבל זה עוזר לפעמים לא כשאני במצב שאני מתוסכלת מאוד... איך אני מפסיקה עם זה? איך אני מפסיקה לכעוס ולהתעצבן על האוצר שלי? אני כל פעם רוצה להרוג את עצמי על איך שאני מתנהגת אליו