בהלם מעצמי אני לאחרונה חמה על בעלי בקטע רע הכל מעצבן אותי פתאום כלכך ברור לי כמה אני כועסת עליו וכמה דברים מפריעים לי בו ובדברים שנוא עושה ולא עושה היום היה לו פרצוף תחת כל היום ואני כמו אישה טיפוסית חושבת כל היום על כל הדברים שעשויים להפריע *לו* בלילה יושבים במרפסת אני פותחת שיחה מה מי מו מה יושב עליך הוא אומר משהו קטן משהו טיפשי ויחיד כבר חשבתי מי ישמע מה עשיתי לא עשיתי כלום אבל זה לא העניין אני פתאום אומרת לעצמי בראש - ומה עם מה שמפריע לי? זה לא אכפת לך? מה שלומי? איך היה לי היום, כל היום עם הילדים בזמן שאתה פשוט לא היית נוכח לא עזרת ברחת לחדר למטה והסתגרת שם כל היום ואני שואלת אותך, בתוך הראש שלי, בצעקה, בצרחה מחרישת אוזניים מה עם מה שמפריע לי??? איך אני כלכך שקופה ומובנת מאליה בשבילך איך לך מותר להתייחס אלי כמו לזרה אבל כשלי מפריעים דברים אני אפילו לא מסוגלת לומר לך או לשאול אותך אפילו לא בלחישה מה עם מה שמפריע לי...?