אך ממשיכים מכאן? טוב אז כשהייתי בהריון היו לי חרדות. תמיד חשבתי אך נסתדר עם ילד.. אנחנו עובדים מחוץ לעיר המגורים שלנו ואני רחוקה מהמשפחה והחברים שלי כי גרים בעיר של בעלי. בקיצור כל פעם שהיו לי חששות הייתי מעלה אותם מול בעלי וכמעט תמיד היה אומר לי משפט קבוע-"אל תדאגי אמא שלי תעזור לך". והאמת שהמשפט הזה רק הכניס אותי לעוד יותר חרדות כי ידעתי מה הולך לבוא..כל פעם שאמרתי לו לעבור לעיר של המשפחה שלי הוא הדף את זה ופסל על הסף. וכמובן בעלי לא היה אוביקטיבי ולא יכל לראות את מה שהולך להגיע. אז ילדתי ולא רק שלא עזרה לי בכלום (ואני לא ציפיתי רגע אחד למשהוא כזה) היא פשוט מררה לי את החיים. בעלי התחיל לראות את המציאות.. אני לא מגזימה אבל קשה לי בטירוף. כן שום תועלת לזה שאנחנו גרים ליד המשפחה שלו ההפך. פתאום בעלי נזכר .. אחרי מלא מריבות שזה בסדר שנעבור להורים שלי. העניין שזה באמת מאוחר. חתמנו חוזה שכירות לעוד שנה, רשמתי את הילד כבר לגן . המקרה הזה גרם לי ממש לריחוק מבעלי.. כי לא הבנתי אך הוא לא רואה את המציאות, לא תמיד הגן עלי מאמא שלו.. לפעמים הסתכל מהצד ושתק ולא העמיד אותה במקום גם כשזה בר על חשבון הבריאות שלי. כל קושי הכי קטן הופך לפיצוץ ומריבה מגעילה. אני מרגישה שאן לי כוחות יותר ובמיוחד שאלו לא החיים שאני רוצה לעצמי. ממש רוצה להאמין שזה זמני רק לשנה הזאת ואז נעבור אבל לא בטוחה.. לא יודעת אך ממשיכים מכאן??