מכירות את זה? (ארוך, תודה למי שקוראת) בעלי איש מקסים, עדין, רגיש, אבא טוב, עוזר בבית, איש ידיים, איש שיחה. אנחנו מכירים 15 שנה וביחד 6 שנים, נשואים 4. מתוך כל זה הייתי ממש מאוהבת ומסונוורת אולי 13 שנים תמימות. אני מניחה שזה הגיוני שכדבאים ילדים אז משהו באהבה קצת נשחק. אני לא חושבת שאני מאוכזבת מכל הדברים שאני הולכת לספר לכן עליהן אבל לאחרונה אני פשוט יותר ויותר מתרחקת מהרגשות שהיו לי אליו. אני שואלת אותו שאלות, או שהוא לא עונה, או שהוא עונה תשובות שכאילו הן מובנות מאליהן ואני כאילו ילדה מטומטמת שאני שואלת אותן בכלל, או שהוא לא עונה ושואל שאלה אחרת במקום, כאילו השאלות שלו יותר חשובות משלי. זה נשמע עניין פעוט אבל זה באמת דברים קטנים מעצבנים שפשוט מחלחלים. תמיד נראה לי שלא בא לו לדבר איתי, סתם שיחה כיפית כמו שני חברים. הוא לא יוזם שיחות בכלל. עכשיו הקש ששבר את גב הגמל, לפחות לאחרונה. עברנו שיפוץ קטן בבית, ולכן במשך כמה ימים העברנו את רוב היום אצל חמותי (המדהימה והחמודה). אני והילד בדיוק באותו יום שהתחיל השיפוץ חטפנו אנגינה. הייתי מרוסקת וריקה מכוחות. לא היה לי כוח להיות עם הילדים אחהצ, וביקשתי ממנו שיקח רק את הגדול, אני יכולה להסתדר עם אחד. שרשרת התגובות שלו היתה מזלזלת, הוא אמר בזלזול "עם אחד את יכולה?" ו"כשאני חולה אני מתפקד" - עכשיו זה קודם כל כלכך לא נכון, הוא היה חולה לפני 3 חודשים, סגור בחדר 3 ימים, ומי פינקה אותו כמו מלך ועשתה הכל בבית? נכון, אני. עכשיו זה לא הכל. יום אחרי, אני הבראתי, והוא חלה!!! ושוב, כמובן, 3 ימים מרותק למיטה. תקשיבו אני פשוט בהלם. ואני בהלם מעצמי שאני עוד מצליחה לשמור על שלום בית ולא לתת לו סטירה מצלצלת. חברותיי היקרות, אם לא הילדים לא הייתי נשארת איתו. לפניו היו לי בני זוג אוהבים, שראו בי לא פחות מהתגשמות כל חלומותיהם. הוא פשוט מוריד אותי, לאט ובזהירות, באדישות שלו בחוסר הפירגון שלו. הוא לא מתעלל, לא מקלל, לרוב לא מדבר בצורה לא יפה. הוא אבא נהדר לילדים, לא צועק אף פעם, מאוד חם, מחבק מנשק מספר סיפורים עושה צחוקים. אבל אישה יודעת שהיא לא אהובה, לפחות לא כמו שהיא רוצה. זה מעציב אותי נורא כי החיים שלי באמת טובים ואני רק צריכה לסתום ולהודות, אבל הוא לוקח אותי כמובן מאליו ולפעמים אני תוהה שאם אני לא אהיה פה יותר אם זה בכלל יזיז לו מעבר לזה שכל הטיפול בילדים ייפול עליו. סליחה על האורך זה ממש ישב עלי ולא היה לי איפה לפרוק.