השקט שבאמצע הסערה בסוף הוא נרדם אחרי שעתיים של סיוט אחרי חצי שנה שאנחנו רק יושבים לידו בלילה אחרי שצרחתי עליו אחרי ששמתי אותי במיטה פעם אחר פעם אחרי שזעמתי אחרי שצעקתי והנה עכשיו מגיעות להן רגשות האשם האלה שלא נותנות לך רגע מנוחה בחיים ואני תוהה לעצמי וחושבת איך אני יכולה פעם הבאה לנהוג אחרת ברוגע בסלחנות בסבלנות להתמקד בנתינה כי זה אמא אבל אני לא רואה את עצמי כזאת ואין לי סבלנות יותר אין לי מה לתת כבר ואני מפחדת. מפחדת מהמחשבות האלה מהרגשות המפחידים מרחמת על הילדים שלי ושוב לא מבינה איך אוכל להמשיך לחיות את חיי כי להיות אמא זה גדול עליי מדי ואין לי כח ואנחנו האימהות כל יום מנסות מחדש ובאמת רוצות בטובתם והילדים והתינוקות תמיד יחייכו אלינו חיוך אוהב וסלחני, מבין, ורק רוצה בטוב זה רק אני המבולבלת שלא מוצאת לה מנוחה ומרחמת על הילדים שלה ואני כותבת בדמעות כי כל כך כואב לי ואני כל כך אוהבת מרחמת כועסת מתוסכלת ומאוכזבת כי אני כל כך רוצה ולא יודעת, לא מצליחה, וגם לא מספיק רוצה, ומרגישה רע פעם אחר פעם ואי אפשר לחיות עם זה יותר