פוסט פריקה ילדתי לפני חודשיים וחצי. עוד מלפני הלידה בעלי נהיה עצבני יותר התחיל לקלל להתעצבן על שטויות אבל השתדלתי לא להתייחס כי זה מכל המתח של הקורונה והכל. בשעה טובה ילדתי ואני לאט לאט מצליחה להסתדר לבד על הילדה גן להכין לו אוכל לנקות את הבית לעשות כביסה.. אתן יודעות אני לא צריכה להסביר לכן. הוא לפעמים לוקח את הילדה כדי שאוכל לאכול ממש פעמים מעטות כי הוא חוזר מהעבודה ואני משתדלת לא להפריע גם אם היה לו יום טוב. לפעמים לוקח אותה ומרגיע אותה כשאני כבר לא מצליחה. אבל לא באמת חלק מהגידול שלה כי חוץ מלשחק איתה מידי פעם ולהרים אותה אין יותר מידיי. אני מניחה שזה הגיל וברגע שתגדל יהיה לו יותר פשוט להיות איתה. היה פעם אחת שבת אז עליי שאני לא מכינה לו יותר קפה בבוקר והסברתי לו יפה שאני עם הילדה ולא שמה לב. אבל שום דבר לא הכין אותי להיום. אני אמורה לטבול היום. ישנתי ארבע שעות כדי להספיק להתכונן למקווה בנחת. הוא חוזר הביתה באחת אחרי שלא ישן כל הלילה . הלך לישון שנצ וקם בשבע וחצי הכל טוב ויפה. עלה למטבח כולו צועק יואו איזה עצבים!! שואלת אותו מה קרה - כלום. שונא להכין לי קפה. לא עניתי נתתי לו זה שלו. ואז הוא בא אליי בקטע של - למה את יותר לא עושה לי קפה?! אז הסברתי לו שאני לא שמה לב אני עם הילדה ואז הוא שאל אותי מה אז זהו אם היא באה שמים אותי בצד. הסברתי לו לא אבל יש ילדה בבית מישהו צריך לדאוג לה זה כולה קפה. אחרי וויכוח קטן הוא מסיים אתזה ב- צריל לעבוד על זה. ופתאום אני חושבת - אין שום הערכה למה שאני עושה ביום יום. זה בא לו בקלות. לא בא לי לטבול. לא בא לי לגעת בו ולא בא לי עוז ילדים ממנו. פשוט בא לי שקט שיעזוב אותי בשקט.