חרדה דיכאון והכל מהכל מאז ילדות שאני סוחבת איתי חרדה חברתית...זה התחיל מהבית ספר שעברתי דיחוי חברתי והתעללות והצקות פחד ללכת לבית שלא יציקו לי בדרך...בחיים לא סיפרתי את זה לאף אחד הייתי מתעקשת באופן תמידי לא ללכת לבית הספר בגלל הצקות וגם כי לא היו לי חברים ההורים שלי אף פעם לא חשבו לשאול אותי מה יש לי... רק צעקות ומכות מאבא שלי ככה במשך השנים גם ביסודי וגם בתיכון...בכיתה ט עברתי לפנימייה בגלל שחשבו שהמסגרת הזאת תתאים לי ואני אתחיל ללמוד אבל הסתגרתי לי בחדר וגם שם החרדה החברתית לא עברה לי רק התעצמה הסתגרתי בחדר ברחתי מהפנימייה ופשוט שתקתי כל הזמן בלי לומר מילה לאף אחד שנים הייתי שקופה בלי שאף אחד ישים לב לקיומי מעבר להצקות בלתי פוסקות כי אף פעם לא דיברתי חייתי בפחד...סיימתי יב בלחץ בלי חברים כי אף פעם לא יצרתי קשר עם אף אחד ולאף אחד לא באמת היה אכפת ממני כזאת שקופה ישר התגייסתי לצבא בצבא הייתי בטוחה שאני אתעצם ויתגבר על הפחד מלדבר והתחבר ישר לכולם כי בצבא זה מהמם זה מדים זה חברים ככה חשבתי אבל שוב שקט אני לבד נעלמת בין כולם...נמצאת בבסיס אוכלת לבד ישנה לבד שומרת לבד פשוט לבד בלי אף אחד ...הייתי הרבה בפלאפון וכבר הייתי פתוחה לכל האתרי היכרויות והייתי בקשר עם בחור נחמד ונפגשנו והתאהבנו אבל הוא לא הבין למה תמיד אני חוששת לרדת מהאוטו לקנות מהקיוסק סיגריות או סתם שוקולד עם הזמן הוא דחף אותי לאט לאט שאין לי מה לחשוש שאף אחד לא "יאכל אותי" וואלה התחלתי לומר לעצמי שזה בקטנה..הוא הכיר לי את המשפחה שלו ואמרתי שלום בביישנות והלכתי ככה כל פעם ופעם ושאלו אותו כאילו מה נסגר איתה למה היא לא מדברת...לכו תסבירו שאתן סובלות מחרדה כל כל ענקית...מפה לשם הציע נישואין והיום כבר עם ילדה בבית...אבל עדיין סובלת מהחרדה הזאת אני שקופה בכל מקום בלי היכולת להתחבר...שנים שהכחשתי את זה והיום אחרי מפגש משפחתי של בעלי שאחותו עברה אחד אחד ושאלה מה רוצים לשאול אותי היא פשוט עברה ולא שאלה...וקלטתי כמה אני שקופה כמה מנותקת אני...פניתי לפיסכולוגית והאופציה היחידה כרגע היא זום אני לא יודעת איך לפתוח ככה תהליך כל כך מייגע🥺