בהריון ולא מתחברת לילדים של בן זוג שלי היי, לא מזמן פגשתי בחור נחמד, הקשר התחיל כידידים ובכלל לא רציתי משהו מעבר. לאט לאט הוא התעקש והסכמתי לתת לזה צ'אנס.בתקופת הקורונה נכנסתי ממנו להיריון ואחרי ייסורי התלבטות קשים החלטתי להמשיך בהיריון. מפה לשם החלטנו גם להתחתן. העיניין שהוא גרוש טרי, עם שני ילדים קטנים. ידעתי זו תהיה בעיה (כלכלית וריגשית), אבל פשוט לא יכולתי להפסיק את ההיריון, זה היה צעד נוראי מבחינתי. ככל שהזמן עובר אני מרגישה קושי יותר גדול להתחבר לילדים שלו (לא גרים אצלו, רק ףעם בשבועיים). כל פעם כשהם אצלו הגדול בערמומיות מוודא שהוא זה שמשפיע על האבא (מניפולציות רגשיות) ולא אני, מצפצף עליי, הקטן בכלל באופן מפורש לא סובל אותי ואני מאבדת את זה אני סולדת מאופן החינוך שלהם, מהעקרונות שלהם, ומהמנהגים שהם מביאים לבית. הוא מקסים איתם, רגיש ואוהב וזה באמת מזל של כולנו שהוא כזה. אבל אני כבר לא יודעת מה לעשות. מרגישה שאני לא סובלת אותם, ומתה מפחד מה יהיה כשאלד. מרגישה שעשיתי טעות איומה עם ההיריון הזה, לכודה בהחלטה שתביא סבל וכאב לכל הסובבים. אני ממש מרגישה אני לא יכולה לסבול אותם יותר והם לא יכולים לסבול אותי, והיחיד שמחבב אותי זה הוא. מרגישה לידם בסביבה עוינת, וזה רק מתגבר עם כל יום שעובר. בהתחלה זה היה יותר מתון. אף פעם לא חסכתי בפניו את הביקורת שלי לגבי ההתנהגות שלהם, אבל מאז ההחלטה להתחתן הוא מקווה שנסתדר, וזה פשוט הולך לכיוון ההפוך. מרגישה שעשיתי טעות מרה שלא רק אני אענש עליה אלא כולם.אני רגשנית מאוד, וטיפוס שקשה להסתדר איתו ולצערי אני מאוד פסימית כרגע. להביא לעולם ילד שאף אחד לא יסבול אותו חוץ מאמא ואבא, ששני ילדים קטנים יקנאו בו ויראו בו אויב, שני ילדים חמודים שההורים 'להם התגרשו ועכשיו נאלצים להתמודד איתי החברה המעצבנת והתינוק החדש שלהם. בא לי למות, הייתי אופטימית מדי.