חייבת לפרוק. חשבתי שאני הכימיהנה בהנקה. שאני יאה את זה. אבל לא. אני פשוט מרגישה שאני סובלת כל רגע שאני מניקה. נכון, זה הדבר הכי מדהים שיש- אני מזינה את הילד שלי מהגוף שלי ונותת לו מה שהוא צריך. אבל אני לא מרגישה את זה. אני מרגישה עייפה וחסרת סבלנות כל הזמן. אני מרגישה שאני חייבת להניק כי אם לא אז אני מאכזבת. כי כולן מניקות אז גם אני חייבת להניק, כי כל מי שיש לה ילד סביבי מניקה אז גם אני חייבת. הקטן שלי בן חודשיים ומידי פעם אני נותת לו סימילאק כי אני מרגישה שהוא צריך את התוספת הזאת לשבןע ואני צריכה עוד שעת שינה או שאני נותת חלב שאוב שלי כי הוא נרדם עליי בהנקה וכל מאמץ להעיר אותו נכשל. אני יודעת שסימילאק פוגע בייצור של החלב והכמות תרד אבל תאכלס? אני באיזה שהןא מקום מחכה שיהיה לי את התירוץ של" הכמות של החלב פחותה אז אני חייבת לתת סימילאק לא?" אני מקבלת רק ביקורות מכולם(!!) ברגע שאני אומרת שאני עייפה מההנקה, שאני יותשת, מיואשת, מתוסכלת ואין בי כוחות להניק, מקבלת ביקורת כשאני אומרת שאני אהיה אמא רגועה אם אפסיק להניק. אין שום דבר רע בסימילאק או בכל תמ"ל אחר. נכון שהחלב של האמא הוא הכי טוב אבל יש נשים שלא יכולות נפשית!! זה קשה להן מידי!! נכון, משק החלב עוד לא התבסס, ככל שאני יניק יהיה יותר חלב וכו' אבל זה שוחק!!! אני מחפשת עוד אמהות שמרגישות כמוני כדי לא להרגיש חרא עם עצמי. כדי להבין שזה בסדר. שאני לא חוטאת כשאני לא רוצה להניק ורוצה להיות אמא יותר טובה ושמחה. בבקשה כל מי שיש לה ביקורת ורוצה רק לתקוף- שתחסוך את זה ממני, שמעתי כבר כל מה שאפשר כדי להרגיש שאני לא ראויה להיות אמא.(כן. ברמה כזאת. אני לא מגזימה).