לבד אני בהריון בת 22 וגיליתי לפני יומיים ואני בשבוע 6 אני לבד ואין לי אף אחד אפילו עבודה אין לי עדיף לעשות הפלה או שיש דרך אחרת ?

מישהי שאמרו לה שהראש של התינוק גדול וילדה לידה רגילה?? בכמה הראש היה גדול מהשבוע? באיזה שבוע ילדים ואיך הייתה הלידה?

רעיונות לא. ערב קלילה היי אז בבוקר אכלנו חביתה ולשעה 4 יוגןרט. מה אפשר לאכול לא. ערב? בת שנה עדיין אוכלת טחון/וגם רגיל פה ושם. תודוש

סיפור לידה- סוף יוני לידה ראשונה. אפס הפרדה. איכילוב. קורונה. בשבוע 39+6 קמתי ב3 לפיפי וראיתי שנפל לי הפקק בליווי של דימום. נסענו למיון באיכילוב. בדקו אותי ואמרו שהכל תקין ופתיחה 1-2. החזירו אותי הביתה. אחרי לילה ללא שינה, חזרנו לישון לעוד כשעתיים. לאחר מכן בעלי הלך לעבודה ואני קמתי לעיסוקיי בבית. לקראת 23:00 התחלתי להרגיש צירונים שוב. הפעם הם היו דיי ברורים. ב00:00 בלילה הם התחילו להיות סדירים- כל 12 דק. הם היו יחסית חלשים, אז הלכתי לישון (בכל זאת, לא ישנתי כמעט בלילה שלפני).קמתי ב3 וחצי מציר ממש חזק. הבנתי שלא אשן יותר (כנראה עד הלידה 😅) התחלתי לתזמן, צירים של חצי דקה כל 8 דקות. העברתי את הצירים בסלון עד הבוקר. ב7 בבוקר הצירים התחילו להיות צפופים. כל 3-4 דק צירים באורך דקה. התייעצתי עם חמותי שהיא אחות ודולה. היא אמרה שהצירים נראים יחסית צפופים, שאני אסחוב עוד שעה, נראה אם זה ממשיכים ככה, נצא לבית חולים. אז ב8 החלטנו לצאת. נסענו לאיכילוב. נכנסנו לבדיקה. המיילדת שחיברה אותי למוניטור לא נחמדה בכלל. שאלה למה החלטנו לבוא לאיכילוב, וכל תשובה שעניתי היא הגיבה ״יש את זה בכל בית חולים, למה דווקא פה?!״ ובגדול נתנה תחושה לא נעימה ומאוד זילזל בסיבות שבגללן בחרתי ללדת באיכילוב. מוזר. נכנסתי לרופא- פתיחה 2.5😱😱 צירים באורך דקה כל 3 דק. בשלב זה אני כבר 10 שעות צירים. החלטתי לעלות למחלקה, כי לחדר לידה נכנסים מפתיחה 4. חיכיתי במיון עד שיבואו לקחת אותי למחלקה. מלאאאא זמן. בסוף מיילדת במיון ראתה אותי כל כך סובלת, בדקה אותי- פתיחה 3. החליטו להעלות לחדר לידה. בחדר לידה, עוד לא הרדנו את התיקים מהכתף כבר אמרו לי ״פיטוצין״. אפידורל רק מפתיחה 5 אמרתי שאני לא מוכנה להאיץ בגוף. ואני רוצה לעלות למחלקה. העברתי שם עוד איזה שעתיים-3. בשלב זה הייתי 15 שעות עם צירים. הייתי מותשת (כי כמעט לא ישנתי כבר 2 לילות) החלטתי לקחת אפידורל ולנוח כדי לצבור כוחות ללידה. ירדתי לחדר לידה בפתיחה 4 וישר הכינו אותי לאפידורל. בין לבין הסניטר איבד לי את התיק אישפוז(לא היה מאוד משמעותי. אך ההתנהלות הרשלנית הייתה לא נעימה) נכנסה מיילדת ודאגה שאקבל אפידורל כמה שיותר מהר. המיילדת עשתה רושם טוב עד שהיא התחילה לדבר לאמא שלי כאילו היא עובדת שלה (במקרה הטוב). היא דיברה אליה בזילזול מבייש. לא הייתי מסוגלת לראות שמשהו מדבר ככה לאמא שלי. ואמא שלי כמובן שתקה וספגה, כי היא פה בשבילי. אמרתי למיילדת שזה לא לעניין לדבר ככה לאמא שלי. אז היא אמרה שהיא לא הבינה נכון והיא חשבה שהיא הדולה שלי. (לא הבנתי למה היא חושבת שזה סבבה לדבר ככה לדולה?! או לכל בן אדם?!) ב17:00 קבלתי אפידורל, שמשום מה לא השפיע כמו שצריך. אמנם הכאבים ירדו בצורה משמעותית, אבל המשכתי להרגיש את הצירים. ב19:00 בערך פקעה לי את המים (בפתיחה 5). הפתיחה התקדמה מאודדד לאט. אבל אני חיכיתי בסבלנות. בשעה 00:00 היה חילוף משמרות. נכנסה מיילדת. לא שאלה לתכנית הלידה שלי או איך אני רוצה ללדת. לא התעניינה בכלל. ניסיתי להגיד לה את הדגשים שלי והיא התגובה- ״נוו.. כרגיל.. זה ההתנהלות שלנו גם בלי שתבקשי״ שטויות במיץ! ביקשתי להשהות את חבל התבור- לא קרה ביקשתי להשאיר אותו עלי עור לעור עד התפרים- לא קרה ב1:00 פתיחה מלאה. מתחילים ללחוץ. שעה לחיצות! בלי שום הכוונה מהמיילדת איך ללחוץ(אפילו שביקשתי) שכבתי בתנוחה מאוד לא נוחה, ביקשתי להחליף תנוחה והיא לא נתנה לי. שעה לחיצות!! והמיילדת, העזרה היחידה שהיא נתנה זה דרבון לילדים בגן. ״אם את לא לוחצת אני אלך״. ״את לא לוחצת טוב. זהו, אני הולכת״. באיזשהו שלב אמרתי לה שזה לא עוזר ואני לא בת 3, ואני לוחצת את נשמתי עד איבוד הכרה (באמת). בסוף יצא. היה עלי כמה דק. חיתוך חבל טבור. לקחו לשקילה. עטפו. שמו על בעלי. לפתע המיילדת הזריקה לי משהו לעירוי נוזלים. שאלתי אותה מה היא עושה, אז היא ענתה ״פיטוצין, לשילייה״. אמרתי לה: למה את שמה לי פיטוצין בלי אישור שלי?!? אני בכלל לא רוצה. השילייה תצא. היא מלמלה לה איזה משהו וניגשה למלאכת הוצאת השילייה(משום מה בשלב זה הייתי פסיבית לגמרי). כבר לא היה לי כוחות לנסות לבקש את הדברים שחשובים לי. הבנתי שאני אתקל האטימות לפחות עד שאצא מחדר לידה. סניטר. מחלקה א(מאוד נוחה! מחלקה מומלצת מאוד!) אפס הפרדה נכנסנו לחדר בשעה 5:00 בבוקר בעלי הלך לעשות את הקבלה בתינוקיה, כי אני לא יכולה לרדת מהמיטה עד 8 בגלל האפידורל. הם חזרו ובעלי נרדם. הרופאת ילדים מתקשרת ב6 וחצי שנבוא לבדיקה. אמרתי לה שאני לא יכולה לרדת מהמיטה ושבעלי פה ישן ואנסה להעיר אותו. לא מצליחה להעיר. ב7 מתקשרת שוב שהיא צריכה ללכת. אמרתי שאני לא מצליחה להעיר אותו מרחוק, ואם היא יכולה לבוא. היא משום מה ממש לא רצתה לבוא את כלללל הדרך אל החדר שהכי צמוד לתינוקיה. נכנסה לחדר, הדליקה את כלללל האורות. הציצה על בעלי בזלזול וזרקה ״לא מתעורר היפיפייה הנרדמת?!״ אמרתי לה ״סליחה! אנחנו ערים 3 ימים אם לא אכפת לך. אנחנו אחרי לידה, לא בנופש!״ הוא לקחה את הבייבי הצידה. הפשיטה. בדקה. ובאה לצאת כשהוא נמצא בקצה החדר ערום. קראתי לה, ואמרתי לה שלפחות תקרב לי אותו כדי שאוכל להלביש אותו בחזרה (כאמור אני לא יכולה לרדת מהמיטה)אז היא קירבה אלי באגרסיביות ויצאה. מאז לא נתקלתי במקרים קיצוניים, אך כל התחושה הכללית היא שאת חייבת להם משהו. בגדול מאוד התאכזבתי. כנראה שלא אחזור ללדת שם אם תהיה לי ברירה אחרת.

שבוע 26 +3 ואני חייבת לספר לכם קצת מה עובר אליי !!! נשאר לי 13 שבועות עד ללידה מצד אחד הזמן טס ומצד שני כשה אני חושבת על זה לא זז זה ילד ראשון ואני כלכך מתרגשת ! עברתי ילדות לא פשוטה אני קצת הפרוק לכן בחפירה אבל בשביל זה נועד הקבוצה לשאול ולפרוק מה שעובר אלייך בהריון ) אני בת 22 ולגיל הצעיר שלי עברתי יחסית הרבה ... אמא שלי אוקראינית שלמה אבא שלי יהודי רוסי/ פולני . יש לי אחות שגדולה מימני ב 5 שנים ! בגיל קטן ראיתי דברים שלא הייתי אמורה לראות או לעבור אותם התחיל בזה שסבא שלי קיבל התקף לב בזמן שישבתי ודיברתי איתו והמילה האחרונה היית שהוא אוהב אותי .. וזה היה רק בכיתה א . לזה שההורים שלי היו רבים מכות כמעט כל הזמן ודפקו בטעות בוקס בזמן המכות לסבתא שלי ולי כשה ניסנו להפריד בבכי . לזה שאבא שלי טס למשפחה באוקראינה לבקר אותם ואמא בזמן הזה לקחה את הבגדים שלנו וברחה איתנו בזמן שסבתא ישנה באמצע הלילה . לזה שלא ראיתי את אבא כמה שנים בגלל שאמא החליטה ככה .גרנו אצל חברה שלה עד שאמא החליטה לקחת הלוואה ולעבור דירה לקנות רהיטים בהלוואה הזאת ! אמא שלי בזמן הריבים עם אבא הכירה בן זוג שכשה עברנו דירה הוא היה לוקח אותה באמצע הלילה ואני שהייתי בת 7 הייתי נשארת לבד עם אחותי בת 12 בבית בלילות ובוכה בחלון כל פעם שרואה את אמא הולכת בהתחלה היא היית רק הולכת אחרכך היא פשוט לא היית מגיע רק מביאה לנו אוכל וזהו . יום אחד היא החליטה להעביר אותנו ליידה שזה בעיר אחרת גרתי במרכז ועברנו לרמלה ... ברמלה גרנו ביניין לייד החבר שלה אבל היא עדיין לא ישנה שם . היית מגיע שרק הם היו רבים ואז הוא היה מגיע דופק כל הלילה ודופק לאמא שלי מכות ברמות מטורפות מול הפנים שלנו ! ואמא שלי מה היית סולחת ורצה אליו עד היום זה ככה כן ! הייתי הולכת לבית ספר יסודי שם התעללו בי בגלל שהייתי ילדה רזה ושקטה ממש הבנות היו יורקות אליי מושכות בשיער דופקות מכות וכשה הייתי *מלשינה* היו משקרות אומרות למנהלת מה פתאום אנחנו חברות ואז מחבקות אותי ואומרות באוזן חכי אחרי הבית ספר . .. הייתי חוזרת הבית רבה עם אחותי מלא היא היית מחריכה אותי לעשות דברים שלא אני עשיתי כמו לנקות אחריה וכל פעם שהייתי בוכה הייתי אומרת אני אספר לאמא ואז היא אמרה לי מילה כזאת מה מי אמא ? איפה אמא את רואה אותה ? אני לא! אני אמא שלך ! מאז זה נתקע לי בראש הייתי חוזרת הבית משחקת עם עצמי במשחקי קופסא מבשלת לעצמי מנקה בעצמי כבר מגיל פיצי כל היום תקוע בחדר כמה פעמים חשבתי לקפוץ מהחלון לא הייתי הולכת לבית ספר מהפחד . אחותי היית מביאה חברים בסופשים והם היו שותים מעשנים ואני הייתי סגורה בחדר תמיד ! כשה סוף סוף חזרנו לעיר הקודמת במרכז גרנו אצל חברה של אמא שם היה לי טוב וכיף היא נתנה לנו לאכול גרתי עם שתי הבנים שלה אחד קטן אחד גדול והרגשתי משפחה סוף סוף עד שהגיע היום בו עברתי סיוט ... עברתי אונס כשה יצאתי לטייל בים עם חברה בערב באמצע השבוע :/ משם הכל התחיל להדרדר לא סיפרתי לאף אחד על מה שעברתי החזקתי עד גיל 16 את האונס עברתי בגיל 12 בגיל 13 בגלל המצב הנפשי ועוד פעם התעללות ואיומים של אנשים של *חברות קרובות* ניסיתי להתאבד לקחתי מלא כדורים! זה היה היום שבו כל המשפחה שלי שמה לב שאני קיימת אחותי הגיע מהצבא אמא הגיע אבא הגיע ! כולם בילו איתי אחרי אותו יום רק שבוע וחצי בקושי ושוב השאירו אותי לבד אעה שכחתי לספר אז כבר גרתי שוב עם אחותי בדירה מושכרת כרגיל רק במרכז .. אחרי ההתאבדות עשו לי סיוט של חיים מלא פסיכיאטרים עובדים סוציאלים דרדרו אותי לבית ספר לבנות עם בעיות בנות שמחפשות עם מי לריב ושוכבות בגיל קטן עם כל מיני נרקומנים ...הרגשתי לא שייכת לשם! התחלתי להדרדר לעשן מעצב שנתיים וחצי עישנתי סיגריות סתם כי זה היה ההתמודדות שלי עם העולם. הפכתי לבן אדם סגור לעולם בן אדם ביישני שלא יכול להגיד כלום לאף אחד ומפחד מהכל הדרדרתי וכל מה שחלמתי בחיים שלי זה משפחה כשה הייתי קטנה רציתי להיות זמרת עם הגיל רציתי להיות רופא מרוב שהייתי המון בבתי חולים כי יש לי גוף רגיש וחצי גוף שלי מכוסה גם בנקודות כמו חן שזה מגיל 3 לא הורדתי חולצה לא לבשתי בגד ים בחיים שלי!!! וזה גם חלק מי מה שהתרגלתי אליו עם הזמן בילדות פשוט שפטתי תצמי ואמרתי בחיים לא ימצא גבר עם גוף כזה מי ירצה אותי בכלללללל ! אבל לא היה לי 3 מערכות יחסים בחיים שלי אחד כמעט שנה שני 4 שנים ושלישי זה הבן זוג שלי כרגע שאנחנו כבר שנה וחצי ביחד עם ילד מותכנן ביצא עוד מעט ועוד גברים שלא ידעו על הגוף ופשוט היה לנו עיניין של מוצחן וכאלה בלי יותר מיידי קירבה . הגברים שהיו איתי בקרבה לא שפטו אותי כמו שאני שפטתי אותי כל הילדות חשבתי שאני מפלצת שאני חצי דרקון . אבל זה לא השיחה שמשכתי אליה... מפה לשם עבר אליי המון סבתא נפטרה שבילדות לימדה אותי שפה רוסית ולבשל לפני שהאמא לקחה אותי ואת אחותי :/ ועוד מלא דברים שקרו לי שפשוט רוב החיים שלי חשבתי להתאבד הייתי מלא אצל פסיכיאטרים תמיד דחפו לי תרופאות שלא לקחתי הדבר היחידי שהציל אותי בחיים שלי זה כלבה שהיית איתי מגיל 7 כי היא תמיד היית איתי והיא נפטרה לפני שנה היה לי ממש קשה עם זה אבל נכנסתי להריון וזה כמו נס מהשמיים אחרי שנה של ניסיון להכנס להריון הכלבה נפטרה והגיע ההריון ! בזכות זה למדתי שהחיים האלה הם מאוד לא קלים ויש עוד המון דברים שעברתי אבל לספר הכל זה לא לכאן ! קורים ניסים ורמיזות מהחיים האלה שלא צריך לאבד תקווה חיפשתי משפחה כל הילדות שלי כל החיים רציתי חום וחשבתי שכולם אנשים טובים סמכתי על כולם כי חיפשתי חום שלא נתנו לי! לא זה לא ככה אנשים הם רעים ! וצריך להתמודד עם זה ! אבל עכשיו אני יולדת בקרוב מאוד מי ישמע 3 חודשים ואני יודעת שאני יהיה האמא הכי טובה בעולם לילד שלי בחיים לא יעזוב אותו ובחיים לא יתן לו להרגיש לבד משפחה תמיד תיהיה לו חום תמיד יהיה לו הוא לא ירגיש בודד בחיים שלו! תודה על ההקשבה 💕

היי בנות איזה עגלה הייתם ממליצות של ספורט ושתהייה כמובן קלה