דיכאון ויאוש, לא נהנית מההיריון היי, אני בת 41 בהיריון ראשון. התחתנו לפני שנה וקצת וההיריון הזה הוא היריון ivf. מיותר לציין שהתפללנו על ההיריון הזה, במיוחד לאור הקשיים שחווינו לפניו. אמנם היינו נשואים רק שנה, אבל הספקתי להיכנס לחדר ניתוח כמה פעמים בשנה הזאת לצערי. בתחילת ההיריון הייתי מאושרת,אבל מאד חרדה. כי כולם הבהילו אותי שהיריון ivf בגילי הוא היריון מסוכן. אז ממש שיקשקתי שחס וחלילה הוא לא יצליח להחזיק מעמד. לאחר כשלושה חודשים, כבר הוגדרתי כהיריון בסיכון בגלל טרום-סכרת טרום-היריון. ומאז, כבר יותר מחודשיים, אני בחרדות על זה שלא יהיה לי סוכר גבוה. כן, אני יודעת שלחץ מעלה סוכר, אבל לא מצליחה לשלוט בסטרס הזה שבו אני מצויה. לפני כחודש קיבלנו במי שפיר 'תוצאה שמשמעותה אינה ידועה', ועבר עליי כמעט חודש שבו כמעט יצאתי מדעתי מרוב דאגה. כמה ימים אחרי שהצלחתי להירגע מהתוצאה של מי השפיר, הסוכר שוב התחיל לעלות, וחטפתי דיכאון, כי אני מקפידה לעשות ולא לעשות בדיוק מה שאומרים לי, והסוכר עולה, וכ"כ כ"כ קיוויתי לא להיזדקק לאינסולין. היום כבר התחלתי אינסולין כי לא היתה ברירה. הבעיה היא שהיום הרופאה של היריון בסיכון אמרה לי שהיא חושבת שאני בדיכאון, ואמרה שהסטרס הנפשי בו אני מצויה הוא לא הגיוני, ואמרה שאני בכלל לא נהנית מההיריון, וזה לא צריך להיות כך. ואז נץנה הפניה לפסיכאטר ואמרה שגם פסיכולוג זה בסדר. אני עניתי לה שברור שאני לא נהנית, כי איך אפשר להנות אם אני כל היום מפחדת שהסוכר לא יצא גבוה ? איך אפשר להנות אם אני רוב ההיריון צריכה לאכול רק אוכל בריא צריכה להתנזר מכ"כ הרבה אוכל טעים, ועדיין כל הזמן צריכה לפחד על הסוכר ? אני באמת יוצאת מדעתי והיום שוב בכיתי אצל הרופאה, הפעם בגלל ההפניה לפסיכיאטר. זה באמת שפוי שאנשים מצפים שאישה במצבי תהנה מההיריון ?!?!?!