משגע אותי בעלי חייל וחוזר חמשושים. אני מאחרי הלידה אצל ההורים שלי כשהוא חוזר הוא עם הקטן, מחזיק, מרדים, מעלה לגרעפס מחליף טיטול.. בקיצור מה שגבר יכול לעשות עם תינוק בלילות אני לבד. גם ככה כל השבוע אני עם הקטן לבד אז גם כשהוא בבית אני לבד. הוא הולך לישון ואומר שהוא יקום לעזור אבל לא מתעורר אתמול הקטן לא היה רגוע בכלל וכם אני היה לי קשה לשבת להניק כי יש לי טחורים מהלידה וזה כואב למות בישיבה או בכל תנוחה.. בכיתי את חיי אתמול מכאב, מייאוש, מתסכול שנתתי תוספת תמ"ל והקטן לא שבע ממנה,מההרגשה שאין חלב ואני מרגישה הכי אמא רעה שאני לא מצליחה לעזור לבן שלי בקיצור הרגשתי ממש רע. אני בטוחה שהוא שמע אותי בוכה אבל במקום לקום אליי, לעודד, לתת מילה טובה.. לא יודעת, משהווו -הוא ישן. אחי הקטן ניגש אליי, חיבק אותי, נתן לי מים והרגיע אותי. במקום בעלי. פשוט הרגשה רעה. אני מבינה שהוא סחוט מעייפות כי הוא נקרע בצבא. באמת נקרע. אבל גם אני גמורה, לא ביקשתי שיהיה ער כל הזמן בלילות אבל כן לקום מידי פעם כדי לעזור לי להישאר ערה, או סתם לעזור .... זהו.. הייתי חייבת לפרוק