אני יודעת שנושא קצת חרוש, חייבת פריקה חמותי משגעת אותי. באמת. היו לנו יחסים טובים לפני ההריון, תמיד היו עליות ומורדות אבל באופן כללי לא היו לי תלונות כלפיה וגם השתדלתי להיות כלה טובה ותמיד לעזור לה בין אם זה קניות/קניון/מסעדות, הכל באמת. היינו מגיעים אליה 3 פעמים בשבוע כי זה היה חשוב לבעלי והייתי מכבדת אותו למרות שידעתי שזה ייצור תלות כלפינו, וכמובן שצדקתי. מתחילת ההריון היא פגעה בקשר ובאמון שלי כלפיה. נקלטתי אחרי מעל שנה של ניסיונות, כבר היינו לפני טיפולים ובאמת קרה לנו נס, וברור שהיא לא הקלה עם שאלות מתי למה וכמה תוך כדי. כשהחלטנו לספר להורים זה היה אחרי בדיקה של דופק וביקשנו מהם לא להגיד לאף אחד (אני גיליתי שיום למחרת היא סיפרה לשכנה שלה). בעלי לא האמין לי ומפה לשם בסוף השליש הראשון כשאמרנו לה שאפשר לספר היא צחקה לנו בפנים ואמרה סיפרתי כבר מזמן ואפילו אחרי זה באמת לא רבתי איתה וניסיתי גם לא לכעוס. בהמשך ההריון המשפחה שלה רצתה לעזור לנו, בעיקר אחותה ואחיינים שלה, עם דברים שכבר יש להם מהילדים בגלל שהם יודעים שאני סטודנטית ובעלי הוא ההכנסה העיקרית בבית. היא עשתה סצנה על זה שיקחו לה את הנכד, ושקונים אותנו, ושהיא לא תראה אותו והיא ממש התחילה לבכות וכיסתה את עצמה בשמיכה ועשתה סצנות כשהיא יושבת שבעה על אחיה שנפטר, במקום להתאבל. באמת שבשלב מסוים איבדתי סבלנות, קודם כל היא החליטה שיש לה בעלות על הילד שלי שעוד לא נולד! דבר שני היא דיברה איתי בכזה זלזול וביטול כאילו אני כלום, כאילו אני לא זו שסוחבת והולכת ללדת עוד רגע. בלי קשר שכל ההריון היא עוקצת אותי שלא אתן לילדה שם רוסי ושלא אכניס אותה לבית ספר דתי וכל מיני בסגנון- היא מתנהגת כאילו אני אימא פונדקאית לילד שלה, באמת ככה אני מרגישה. מציינת שאנחנו גם עוזרים לה כלכלית כל חודש. היא חצתה כל גבול מבחינתי ועכשיו היא שולחת לי הודעות קוליות בווצאפ, ואם נכנסתי ולא הקשבתי אז היא שולחת לי עוד הודעה. אני בחודש שביעי כבר, אני עייפה ומותשת, ההורמונים הורגים אותי ואני ממרץ בחל"ת שכנראה לא ייגמר עד הלידה, באמת אין לי כוחות לזה ואני מתוסכלת.. התשובה של בעלי זה פשוט להתעלם ממנה אבל הוא לא מבין שאני לא מסוגלת כי אחרי שנקשרתי אליה היא התחילה להתנהג אלי בצורה כזו.. אני מצטערת על האורך ותודה למי שקראה עד עכשיו.