פוסט פריקה הריון ראשון, שבוע 36, מרגישה שעוד רגע נגמרת תקופת ההריון ובכלל לא נהנתי ממנה .. בעלי שוטר כמעט ולא נמצא בבית וגם כשכן הוא כל הזמן עייף, באופן כללי הוא תמיד התנהל ככה אבל עכשיו זה מפריע לי יותר מהרגיל כי אני מרגישה שאנחנו מפספסים חוויה ראשונית ועם כל הקורונה בכלל קשה יותר לנצל את הזמן שעוד נשאר לנו כזוג לפני שנהפוך למשפחה של ממש. כאילו חלק ממני מנסה להיות הגיוני ולהבין אותו שהוא עמוס ועייף ואני זו שיושבת בבית כבר כמה חודשים וחלק אחר ממש מלא עליו שהוא לא רואה או מעריך את זה שאני מקבלת אותו הביתה בחיוך וקשה לי ממש גם בלילות וגם בימים בבדידות ... הכי גרוע שלפעמים אני מרגישה לבד גם כשהוא כאן ואז אני תוהה עם עצמי מה ההבדל אם הוא פה או בעבודה ... מעבר לזה ככל שהלידה מתקרבת אני מרגישה לחוצה יותר ומתוחה מוצאת את עצמי בוכה כמעט כל יום מחששות ומהתרגשות אני יודעת שכשהיא תגיע אני אתמלא ברגשות שמעולם לא הרגשתי אבל מאוד חוששת שיהיה לי פי כמה יותר קשה וזה אולי בלתי נמנע ... מנסה לחשוב חיובי אבל לפעמים זה גובר עליי ואז אני מוצאת את עצמי רבה איתו ועושה לעצמי עוד יותר רע אם מישהי כאן מרגישה טיפה כמוני אשמח לשמוע איך מתמודדת כי מאוד קשה לי לשמור על טיפת האופטימיות שעוד נשארה לי ואני מאוד מפחדת שזה יילך ויתדרדר