מבואסת ממש אני שבוע 18 הלכתי לראיון עבודה וממש הרגשתי שהתרשמו ממני לטובה וגם אמרו את זה ואמרו שההריון הוא לא מקור בעיה בכלל ושזה הגיוני, עכשיו אני שבוע 19 והודיעו לי שלא התקבלתי, אני ממש מבואסת ובא לי לבכות! לא נראה לי שיש מקום עבודה שיכול לקבל אותי בכלל. מה עושים במצב כזה? מאוכזבת מעצמי ממש

התלבטות (לא מאוד קריטיתחחח) מתלבטת אם לקנות מטחברת רגילה שהיא ברוחב 42. או שיש לי אופציה למטחברת צרה יותר בכמה ס״מ עם הראשונה היא הייתה בעריסת פלסטיק עד גיל חמישה חודשים כי העריסה נוחה ורחבה... המחשבה עכשיו שזה יספיק לפחות עד ארבעה חודשים. כדי לקנות את הצרה? ממש נוחה וגם מיוחדת, תופסת פחות מקום

חרדה איך מץמודדים עם החרדה והלחץ שנכד ונין ראשון וכולם יגעו וחיזיקו ויעבירו מיד ליד, ויתערבו במיוחד בחודשים הראשונים אחרי לידה. אני מבינה את ההתרגשות מנכד ונין ראשון אבל המחשבה שיגעו בו כל הזמן ויעבירו מיד ליד וירגישו שהוא שלהם באיזה שהוא מובן ולא הילד שלי, מחרפנת אותי. היה לכם זמן להביא ולגדל ילדים, עכשיו תורי איך מתמודדים ומה אומרים או עושים?

על אמהות טרייה- פורקן ושיתוף חייבת לשתף לפרוק ולהתנחם בתגובתכן...! סליחה מראש על האורך... אני אמא טרייה, התינוקת שלי בת כמעט 7 שבועות, ואני נורא מבולבלת בנוגע לטיפול בה... אני לא מצליחה לאזן בין מתן מענה כמה שיותר לתינוקת שלי לבין מענה לצרכים הפיזים והרגשיים שלי ..ולא מצליחה להבין מהם הקולות הפנימיים שלי... האבסורד הוא שבמקצועי אני מטפלת רגשית ויש לי המון ידע על התקשרות וינקות אבל כשמדובר בתינוקת שלי אני מרגישה שהסנדלר הולך יחף, שאין לי ביטחון וקולות חיצוניים מצליחים לבלבל אותי...יותר מזה! דווקא בגלל הרקע המקצועי, אז הפחד לפגוע בילדה שלי יותר מודע ופעיל... בעיקרון אני מניקה את הנסיכה שלי וחוויתי כל מיני תסכולים בדרך...לא היה לי מספיק חלב (ילדתי בקיסרי חירום אולי זה השפיע) והקטנה הייתה במשקל נמוך מאוד ולקח המון זמן לעלות (נעזרתי בתמ"ל ואז לקחתי כדורי חילבה שהצילו לי את ההנקה לבינתייך לפחות)...וכל הזמן עולות לי שאלות..על הרגעה עם ציצי, על הירדמות עם ציצי, על בכי....הנקה לפי דרישה? מה זה בכלל? לדוגמה ענבל ברק, מדריכת התפתחות שחיפשתי בפייסבוק, אומרת שיש נטייה לפרש כל בכי כרעב וזה לא תמיד כך, מצד שני, האם זה לא טוב לתת ציצי כל פעם שהתינוק בוכה? הרי ציצי זה לא רק בשביל אוכל..ומה לגבי זה שהיא נרדמת על הציצי? התינוקת שלי לרוב כשמניחים אותה צורחת, מבקשת חום, מגע ותשומת לב מתמדת...כצפוי מן הסתם...היא תינוקת קטנה שמתגעגעת לרחם...ואז אם היא בוכה בעגלה ואני מרימה אותה היא ישר מוצצת לי את הכתף או היד כמחפשת לינוק אפילו שאכלה חצי שעה לפני כן..אז עולות השאלות: מתי לתת ומתי לא לתת אלא להרגיע בעזרת נענוע/שיר ? ואם השיר לא מספיק והיא מחפשת שוב את השד אבל ידוע לי שיש לה גזים, האם זה יקל או יכביד? איך אפשר לדעת.. המציצה הזו של הכתף נחשבת דרישה? או רפלקס כמו שהרבה אומרים? אוף.. והכל כל כך מבלבל... אתמול בערב הייתי אצל חברה שיש לה כבר 3 ילדים והופתעה כשראתה שאני מרדימה את הילדה עם הנקה ושאלה "מה, היא לא נרדמת לך לבד על העגלה/מיטה? שימי לה מובייל ותהיי לידה ותלטפי אותה , תרימי ותרגיעי ושוב תניחי עד שתבין"..האומנם? " מצד אחד זה נראה שהיא כל כך הצלילה עם הילדים שלה והם כל כך ממושמעים וישנים מעולה בלילה...מצד שני אני לא יודעת אם אני מסוגלת לעשות כמוה...מהפעמים שניסיתי להרגיע את התינוקת הבוכה כשהיא בתוך העגלה/טרמפולינה/מיטה, היא לא נרגעה בכלל, רק ידיים...ואז אומרים שאני עלולה למצוא את עצמי בלי חיים ככה...ואחרים יגידו שזה טוב להריך ושזה עונה על צורך... "מה שוב ציצי? אבל היא אכלה! תני לה מוצץ"..אבל היא זקוקה לי..מצד שני אני זקוקה לפעמים לעצמי, לחופש שלי...רוצה רגע ידיים פנויות לאכול או לנוח או להיות עם בן זוגי..אז איך מאזנים? לא מצליחה למצוא את הדרך...מבולבלת...רוצה תינוקת יונקת, שבעה ועטופה אך גם רוצה את עצמי גם קצת נחה, אוכלת ונהנית משיחה בבית של חברים בלי לקום להניק כל שנייה...יש דבר כזה? אז כן, אני יכולה להגיד "אני בחרתי להביא תינוקת לעולם, אז יאללה להתמסר ולהתמודד, זו תקופה...מצד שני מההכרות הכנה עם עצמי, ביטול עצמי טוטאלי יעשה לא טוב נפשית- לי ואז כתוצאה גם לה... מקווה שהכתיבה הזו תאפשר לי לעשות סדר במחשבותיי...תודה לכל מי שקראה ⁦♥️⁩

אחרי בקבוק של 150😂😂😂😂

יאלללהה שרשור תמונות מהמימונה שלכוןן🥰🥰🥰 שבוע טובבבבב