בעלי אוהב את הילד יותר ממני אני יודעת שזה נשמע מגוחך, אבל אני מרגישה שזה המצב. לםני ההריון הרגשתי מלכה, הרגשתי שהוא אוהב אותי הכי בעולם ושאני אישה ברת מזל. הוא לא רצה ילדים וכשנכנסתי להריון בטעות הוא לא הכי התרגש. ככה גם היה במהלך ההריון. מהרגע שהוא נולד, זהו, בעלי התאהב. הייתי כל כל מאושרת שהוא אוהב את הילד שלא שמתי לב שהוא מתרחק ממני. אחרי כמה חודשים כששמתי לב לזה, הנחתי שזה פשוט עניין של זמן והכל עדיין טרי אצלו ברגשות. מםה לשם כבר עברו שנתיים. הוא אבא מדהים, באמת, עושה הכל, מטפל בה. לא מתלונן. אבל אותי? ממזמן כבר הזניח. נותן לי את ההרגשה שהם יכולים להסתדר בלעדי. ובבידוד הזה פשוט נשברתי. אנחהו גרים בדירת חדר בבניין של ההורים שלו. מתחילת ההסגר הוא עולה להורים שלו כל יום ביחד עם הילד. בהתחלה זרמתי עם זה, הוא אמר שיתן לי קצת שקט למטה. וזה הגיע למצב שהוא למעלה כבר מעל לשבועיים. עם הילד. כאילו הוא כבר לא צריך אותי יותר... אני לא הכי מסתדרת עם המשפחה שלו, אבל בגלל שהיה לי כל כך רע לבד, עליתי. יום ועוד יום. אבל זה קשה לי כל כך להיות במקום שאני לא מרגישה בבית. כשאני מעירה לו על זה הוא ממש מתעצבן ואומר שבא לו לעלות. זו זוגיות בריאה? כל הזמן הוא צריך להיות עם המשפחה שלו ולקחת את הילד כתירוץ לזה שאין לו מקום למטה? מרגישה שזו אני נגד כל המשפחה שלו. מרגישה שהוא לא באמת צריך אותי כבר. אני אוהבת את הילד שלי מאוד! אבל לפעמים מוצאת את עצמי בוכה בלילה שאני כבר לא חשובה לאף אחד מהם. בבקשה על תשפטו. הייתי חייבת לפרוק אחרי שרבתי איתו היום כשניסיתי תהסביר לו שזה לא נעים לי שהוא לא מסןגל להשאר איתי פה ולו יום אחד.