איפה הקורונה פוגשת אתכן יש לי ילד מהמם בן 3.5 ותינוק מעלף בן 10 חודשים. הגדול ילד נוח עם מזג רגוע. הקטן - בקיצון השני, כולל בלילות (לכן כותבת עכשיו, על כוס קפה, חח). הקורונה פוגשת אותי בתקופה כלכלית לא פשוטה, ואולי זה דווקא טוב, מי יודע, הרי כשאין כלום אין מה להפסיד. היא פוגשת אותי כשהקטן עדיין קם בלילות לאכול בקבוק, או שיניים, או קקי (בימים כאחרו ים גם משלשל וזובל מכוויות בטוסיק שאני לא מצליחה להשתלט עליהן). היא פוגשת אותי ממש לפני הטקסים, כאשר בעלי הוא האיש סאונד, וכל הכסף הפוטנציאלי - לא יהיה. היא פוגשת אותי כשהילד הגדול בתקופת התבגרות שכזו, אוכל יותר, עייף יותר, עצבני יותר, חכם יותר, כיפי יותר. וכשהקטן גם הוא - פעיל יותר, ישן פחות, חכם יותר, כיפי יותר. היא פוגשת אותי עייפה כמו שבחיים לא הייתי, או כמו שבעלי אמר לי אתמול אחרי שישנתי שעתיים בצהריים - היית צריכה את זה, נראית כמו רוח רפאים. היא פוגשת אותי בתקופה של מאוהבות מחודשת בבעלי, ואני חשה שזה הדדי. היא פוגשת אותי בתקופה, למעשה, ממש ממש רגילה, תקופה של שגרה יומיומית, מרדף אחרי כסף, אחרי שלווה, אחרי שעות שינה, אחרי קניות, אחרי פנאי... ופתאום אחרי כל המרדפים, אני עוצרת וקולטת - מה יש לי בחיים האלה בכלל? יש לי בעל מהמם, ילד קטן-גדול מהמם, תינוק מהמם, בית עם ריח של מגבונים וקקי ובמבה וקצת פחות מהמם אבל זה עדיין הבית שלי. ואני הולכת לבלות בבית הזה עכשיו הרבה זמן עם שלושת הגברים של חיי, כאילו רק לזה העולם חיכה - שנפסיק לרגע הכל, כדי פשוט לשבת על השטיח בסלון עם כל המשפחה, וליהנות, סתם כך, ממש שיש.