חייבת לשתף... בואו נתחיל מהסוף - אני יודעת שאמא שלי אוהבת אותי ואת התינוק שלי, אני יודעת שסבתא שלי אוהבת אותי ואת התינוק שלי, ואני יודעת שהכוונות שלהן טובות... אבל זה התינוק שלי! ורק אני ובעלי מקבלים את ההחלטות איך לגדל אותו. אני לא אעשה שום דבר שאני מרגישה שלא טוב או לא נכון לתינוקי רק כדי שמישהו אחר יוכל להיות איתו. גם אם הוא רוצה להיות איתו מתוך אהבה אליו. עכשיו, אני לא מחשיבה את עצמי כאמא לחוצה או מגוננת ואני הכי בעד שהתינוק יכיר עוד אנשים ושהם יחזיקו אותו **אבל** רק כל עוד זה טוב לו. אם משהו לא נח או מלחיץ אותו או שהוא מבקש אותי - אני אקח אותו בחזרה. ככה הוא לומד לסמוך על העולם ועל ההורים שלו. אתמול, כשהזמנתי את אמא וסבתא שלי אליי הביתה להיות איתי ועם הבייבי, הן נאחזו בו כמו איזה אמסטף. ברגע שנתתי אותו, לא שחררו גם כשבכה. וכל פעם שבאתי לקחת אותו מאחת מהן - שתיהן יצאו עליי. בין אם זה ״תני לו להכיר אותנו״ או ״לא נורא אם הוא בוכה קצת״ או ״הוא צריך להתמודד לבד״. אז זהו. שתינוק הוא לא צעצוע. לא עושים בו מה שרוצים, והוא לא צריך ״להתמודד״ עם שום דבר. בטח שלא בגיל פחות משלושה חודשים. אני לא מאמינה ב״לתת לו לבכות״ וברור שלא כשהוא כל כך קטן. גם כשרצה לינוק - ואני יודעת לזהות סימני רעב אצל התינוק שלי - הן לא עזבו אותו כי ״הרגע הוא אכל״ ו״זה רק נראה כאילו הוא רעב״ ו״לא טוב להניק כל כך הרבה״. ו״הוא עזב את הציצי לבד כי הוא לא רוצה יותר״ (הוא עזב כי היה לו גרעפס, זה ממש לא אומר שסיים). שלא לדבר על זה שסבתא שלי אשכרה התחילה לבכות כי ״זה הנין שלה וקשה לה להיפרד ממנו״ (ובגלל זה הוא צריך להישאר רעב ולבכות..?) אני יודעת שחלק מכן יחשבו שאני אובר מגוננת ושלא נורא אם הוא בוכה. אני יודעת שחלק יגידו ש״ככה זה סבתות״ ושאמא וסבתא שלי אוהבות אותי. גם אני אוהבת אותן. אבל הן צריכות לכבד את ההחלטות והבקשות שלי גם אם הן חושבות אחרת (ומותר להן לחשוב מה שבא להן. אבל אני האמא ואני זו שמחליטה). אני כל כך כועסת (עליהן, ובעיקר על עצמי) על איך שהביקור הזה התנהל. הייתי צריכה להיות יותר אסרטיבית ולהגן על התינוק שלי. רק חבל שמי שאני מגינה מפניו זה מי שהוא הכי אמור להרגיש בנח איתו. וזו לא פעם ראשונה שזה קורה לי איתן (ועוד בבית שלי). ובאמת שאין לי בעיה שיחזיקו אותו כל הזמן אבל רק כל עוד הוא רגוע ונעים לו. ואני יודעת שיש עוד אמהות כמוני שכל הזמן סופגות ביקורת וכל הזמן נותנים להן הערות ואומרים להן מה לעשות עם הילדים שלהן. אז אני כותבת כדי להזכיר לעצמי ולכולנו: אנחנו האמהות הכי טובות שאנחנו יכולות להיות לילדים שלנו. מותר לנו לטעות לפעמים וזה בסדר. אבל אסור לנו לעשות דברים שאנחנו לא מאמינות בהם. בטח שלא כדי לרצות מישהו אחר. ואנחנו יודעות הכי טוב ❤️