זוגיות אחרי לידה- איך שורדים? אני מתגעגעת אלינו, כמו שהיינו לפני הלידה. היה מושלם. בתקופת ההריון אפילו עוד יותר. מאז הלידה אני הכי מאושרת שיש כאמא, אבל לא בתור אישה, בת זוג. אני כרגע לא מדברת על מחסור בשעות שינה שהופך את שנינו לעצבניים. זה הרבה מעבר. בעלי אבא הכי טוב שאפשר לבקש. הוא לא "עוזר", כפי שנהוג לומר. הוא אבא במשרה מלאה. קם בלילות, מחליף, מאכיל, מרגיע. ברגע שהוא חוזר הביתה מעבודה ולא משנה כמה הוא עייף, הוא נון-סטופ סביב התינוקת, הוא מעריץ מס' 1 שלה. אבל איכשהו אבהות הזאת שלו, הפכה אותו לבן זוג שקשה איתו. אני מבינה שהוא מעורב ב100% בגידול וטיפול בתינוקת, אבל בעיני זה לא נותן לו לגיטימציה לצאת עלי בכל פעם שאני עושה משהו לא בסדר (לא בכוונה, כמובן) כי זה סתם רומס לי את הביטחון. הוא מצפה ממני להיות אמא מושלמת ולא לטעות, ומי כמוכן יודעת שאנחנו לומדות להיות אמהות. שזה לא קריטי אם לא ארגנתי את תיק ההחתלה יום לפני, כי היה לי יום כבד, וזה בסדר לעשות את זה בסמוך ליציאה מהבית. ושזה בסדר לשכוח את המוצץ בבית ולגלות את זה כשאנחנו למטה, כי אפשר לעלות חזרה ולקחת. וזה לא סוף העולם אם בטעות יצאו לי 3 טיפות ויטמין D במקום 2, כי גם ככה טפטפתי על כפית, אז אפשר לקחת כפית חדשה ולטפטף שוב. וכל זה בסדר, כי לא פגעתי בתינוקת, וזה דברים שנובעים מעייפות. אז אצלנו כל סיטואציה כזאת מלווה בצעקות, בהטפת מוסר כמה חשוב להיות אחראית כי עכשיו אני דואגת לא רק לעצמי ויש לי עוד מישהי לדאוג לה. זה גומר אותי. זה רומס לי את הביטחון, זה עושה חשק לבכות. לא מבינה למה מצד אחד הוא עוזר לי בהכל ומצד שני במקום לתמוך ולהגיד שאני אמא טובה, מקשה עלי מנטאלית. מעבר למה שסיפרתי, הוא גם נהיה ממש קשה כלפי ההורים שלי. הם גרים אלינו קרוב יותר מאשר ההורים שלו, ולכן באים לבקר אותנו יותר. הוא ממש חסר סבלנות כלפיהם. נניח אם הם מחזיקים את התינוקת הרבה זמן, הוא כבר רוצה לקחת אותה אליו. אבל זה שלבת שלנו יש סבא וסבתא מדהימים, זה לא מפחית מהיותך אבא מקסים!! למה אתה כזה לחוץ?? ואם אנחנו משאירים אותה אצל ההורים שלי (ממש נדיר), הוא רוצה לקחת אותה כמה שיותר מהר, כי הכי רגוע לו שהיא בבית אצלנו. הורים שלי כללל הזמן מציעים עזרה, ובעלי לא רוצה שיעזרו, כי "הכי רגוע שהיא בבית ואנחנו אמורים לדעת להסתדר לבד". ככה נניח יצאנו למסעדה בחמישי בערב. התינוקת כמובן נשארה אצל ההורים שלי. בסוף הארוחה רציתי להזמין קינוח. והוא ממש עשה לי רגשות אשם, שבמקום שאמהר לראות את התינוקת ולאסוף אותה הביתה, אני בכלל חושבת על קינוח. הרגשתי ממש רע. כאילו הוא גורם לי להצטדק, במקום שנהנה נקח ערב אחד בשבילנו. יש המון סיטואציות מכעיסות/מעליבות, שעושות חשק לריב/לצעוק/לשבת ולדבר (ואני מראש יודעת שהוא יתעצבן). וכל פעם אני נמנעת מלעשות את זה, כדי לא לפגוע בשלום בית. מאוד קשה לי.