פורקת.. פשוט מדוכאת אני מרגישה שכל ההריון הזה אני מתעללת בגוף שלי! נכון שזה נשמע אגואיסטי בטירוף, אבל אם אני לא אפרוק אני אשתגע. בתחילת ההריון סבלתי אין ספורר מבחילות, הקאות, צרבות, דיכאון, שינוי גוף וכן וכן.. אח"כ באה תקופה קצת יותר נחמדה בחודש שישי כמעט שביעי עד עכשיו שבה הרגשתי תנועות, למרות הבטן יכלתי להניע את עצמי, קצת הליכות, קצת סיבובים, קצת עבודה.. ועכשיו? חודש תשיעי שנכנסתי שוב פעם בחילות, שוב פעם תסכול, שוב פעם כאבים, צירים מדומים (הכאבי מחזור הלא נורמליים האלה וכאבי בטן תחתונה), עצירויות, טחורים, הקאות מרובות, צרבות שורפות, חוסר אנרגיה ועייפות כרונית, חולשה. אני שמחה שבקרוב ב"ה אפגוש את התינוק שלי, שמחה שנכנסתי להריון, מודה על זה! אבל השינויים הקיצוניים שהגוף שלי עובר פשוט מאמללים אותי. אני מדוכאת מזה. כואב לי הכל! אני אחרי ניתוח בריאטרי ככה שגם ככה הכמות אוכל והמים שלי קטנה פי מיליון מנשים אחרות, ובהריון זה רק מחמיר! כי הכל אני מקיאה! מים? מקיאה, אוכל? מקיאה.. אני עם זופרן מחודש שלישי ועדיין סובלת.. בא לי שהוא פשוט יצא ממני כבר ושאני אוכל להתמודד עם לחזור לגוף שלי ולדאוג לתינוקי כשהוא בחוץ ולא מכאיב לי ברחם! אני מרגישה מדוכאת! הייתי חייבת לפרוק 😥