תוהה עם עצמי יש לי בת מהממת בת חצי שנה ואני איתה בבית עד גיל שנה. נהנית מכל רגע איתה, מאוהבת בכל נים שזורם לה בגוף. יחד עם זאת מרגישה די לבד, מלבד בעלי והמשפחה, כבר לא ככ בקשר עם החברות ( מפוזרות בארץ ורווקות). משתדלת תמיד ליזום יציאות עם בעלי מדי שבוע, לגוון. יש לנו זוג חברים שלאחרונה יותר התרחקנו והם נפגשים יותר עם אח של בעלי ובת זוגתו( שאני לא מחוברת אליה בשיט) ולא תמיד קוראים לנו ואותי זה ממש מעצבן (כי פעם היינו יוצאים הרבה יחד ונפגשים יותר)ובעלי לא מתייחס לזה וטוען שעל כל דבר יש לי ביקורת ובסוף נישאר בלי חברים. העניין שאני מרגישה שהוא טוב מדי עם אחרים וזה מחרפן אותי, אבא שלי מגיל צעיר חינך אותי להאמין אך ורק בעצמי ולסמוך רק על עצמי ולא לרצות את הסביבה תמיד. ולפעמים מרגיש לי שבעלי יותר מדי מרצה ואני לא יכולה לשתוק על זה. אני טיפוס מאוד זורם וסקרן, בעבר טיילתי וחוויתי המון, ופתאום אני פשוט מוצאת את עצמי די לבד. רוב הזמן זה לא ככ מפריע לי, אני יודעת איך למלא את עצמי. אבל יש רגעים כמו עכשיו, שקצת עצוב לי. סתם, הייתי חייבת לפרוק.