לא עומדת בזה יותר😭 פריקה😥 אני מרגישה שכולם מסביב שמים עלי זין אחד גדול! מזלזלים בבקשות שלי, שקשורות לילדה! (כדוגמת הרמה על הידיים, שנייה אחרי שהתחילה להתבכיין, בכי פוזה כזה) או בנוגע לאוכל שלה, או לבגדים שלה. לא חשוב. כל דבר. מרגישה שכל מה שאני מבקשת שלא יעשו, כי זו הדרך שלי לגדל את הילדה. פשוט מבטלים אותי. כאילו אני לא קיימת בכלל! ואני מדברת על המשפחה שלי!!!! שלי. אפילו לא של בעלי! מרגישה שמאז הלידה הפכתי לנטל עבורם. למרות שאני לא מבקשת עזרה! וגם אחרי הלידה לא ביקשתי עזרה. אמרתי שאני רוצה להתמודד לבד עם ההורות. ואני מצליחה לא רע האמת. אבל זה עדיין לא מספיק להם! מבטלים כל מה שאני אומרת בנוגע להנקה! תזונה של הילדה! התפתחות שלה! מבחינתם אני טיפשה והם לא!!!! וכמה פעמים שדיברתי, והסברתי להם. שלי יש את הדרך שלי לגדל ולחנך, את הבת שלייייייי!!! שאני סחבתי תשעה חודשים ולא הם!!! וזה עדיין לא מובן להם. מה ביקשתי סך הכל? לא להרים אותה כל שנייה הידיים? להאכיל אותה לאט יותר? לא להתערב לי בהנקה ובכמות זמן שהיא יונקת? כשהיא מתחילה להבכיין, לא להרים ישר, אלא לנסות (לפחות ניסיון אחד) להרגיע אותה בלי להרים על הידיים?? למה לעזאזל לא נשמעים לבקשות שלי? למה כל דבר שאני אומרת, זה דפוק ולא נכון. אני כבר לא עומדת בזה! יושבת ובוכה כמו ילדה קטנה! לא מסוגלת לעצור את הדמעות. והקטנה מסתכלת עליי ולא מבינה מה קרה. מנגבת את הדמעות שמטפטפות לי כבר מהסנטר.. מה אני עושה???? איך אני גורמת לפרמטיביים האלו לכבד את הדעות והבקשות שלי??? ניסיתי להסביר בעיברית ורוסית. ובשתי השפות זה לא נקלט משום מה. אני באמת כבר לא יכולה יותר. מה אני עושה? אני בסוף אאבד את זה.. 😭😭😭😭