מרגישה לבד. מצטערת זה קצת ארוך. אני שבוע 33. מאז ומתמיד הקשר עם אמא שלי היה מורכב וטעון רגשית. היא חרדתית ולחוצה והיא מנסה לעזור אבל כל הזמן פוגעת. אין לה עצם בלשון. כל דבר שאני עושה בחיים לא טוב לה וכבר אמרתי לה אלף פעם את זה והיא בחיים לא התנצלה על המילים הפוגעניות שלה. בתחילת היריון נפלט לה משפט " למה עשית את זה כל כך מהר" . (אני כבר בת 28) ועכשיו דיברנו בטלפון היא אמרה שהיא תעזור עם עגלה והיא משגעת אותי כל יום פשוט שתקנה משהו ותרד לי מהוריד כל פעם שהיא עוזרת היא מוציאה את המיץ. כולה עגלה מה את עושה סיפור. ואמרתי לה בכוונה שאץהיא תבחר כי אני יודעת שאם אני אבחר והיא תשלם יהיה לה מיליון טענות על למה בחרתי ככה וככה . היום דיברנו בטלפון וסך הכל אמרתי לה שאין לי כוח לבוא לבית חולים עם מזוודה גדולה לכל השבוע אצלה. וישר היא ענתה לי מה זה אין לי כוח מה זה המשפטים האלה של הזקנה למה את עושה ילד אם אין לך כוח. אמרתי לה שמה קשור מה אמרתי ומה היא עונה וכל פעם העקיצות האלה. היא אמרה שאם אני אתחצף אליה זה יעלה לי ביוקר. אמרתי לה מה יעלה לי ביוקר זה שאני צריכה לשלם על דברים בעצמי. ואז היא ניתקה לי בפנים. מרגישה רע מצד אחד רגילה מקומות שזו אמא שלי אבל לא יכולה יותר בכלל כן הצד שלי לא תמך ולא פרגן חוץ מאבא שלי. ברוך ה' יש לי את בעלי וחמותי המדהימה אבל פשוט קשה לי. קשה לי שזה המילים שיוצאות מאימא קשה לי ההתמודדות מולה. ואני יודעת שאם אני לא אלך אליה אחרי הלידה היא תיעלב וזה יצור קרע גדול יותר. כל הזמן אני זו שצריכה להכיל ולהבין את זה שאין לה עצם בלשון והיא לא מתכוונת. לא יכולה יותר. לא יודעת כבר מה לעשות. אני בטיפול שזה עוזר בעקבות כל מיני חרדות שהתחילו לי עם ההיריון וכבר התחלתי להרגיש יותר טוב. אבל מפחדת כל כך ממה שיהיה אחרי. מפחדת להיות לידה. ובכלל כל החוסר תמיכה הזה פשוט כואב.