פוסט פריקה 3 פעמים ניסיתי להתחיל לכתוב את הפוסט הזה, אבל אני בכל פעם אני מוצפת דמעות ברמה שאני לא רואה את המסך והנה שוב.. ילדתי לפני כמה שבועות. וממש קשה לי על השגרה. יש ימים שעוברים ממש בכיף ואני אפילו יוצאת לסיבוב עם הקטנה בחוץ ויש ימים כמו היום. אני מניקה סביבות 40 דקות, אח"כ גראפס, אח"כ מנסה להשכיב אותה לישון וזה גם טקס כי היא נודניקית כזאת ורוצה ידיים כל הזמן. עד שהיא נרדמת, אני מנסה לצחצח שיניים, להסתרק, לאכול ארוחת בוקר/צהריים, לפעמים לעשות כמה שיחות (סידורים כמו קופ"ח וכו', כלומר לא איזו שיחה מרעננת על חברה). עד שאני מסיימת לעשות את המעט הזה שרשמתי ונשכבת לנוח גם כן, היא כבר מתחילה לבכות שוב כי צריך להחליף לה, ואז היא שוב רעבה אז אני מניקה וזה חוזר בלופ ככה במהלך כל היום. אני עייפה, אני גמורה מעייפות, 3-4 שעות שאני ישנה בלילה בזמן שבעלי איתה- לא מצליחות להחזיק אותי אנרגתית כל היום. אני מתוסכלת, אני בוכה כל יומיים בערך, אני מיואשת. בכל פעם שאני שומעת את הבכי שלה - אני בעצמי מתחילה לבכות. מצד אחד אני כבר מתחילה לאבד סבלנות ולא מבינה מה היא רוצה מהחיים שלי, אני כל היום סביבה והיא עדיין בוכה. מצד שני, יש לי רגשות אשם מטורפים שאני מעיזה בכלל לכעוס על היצור הקטן הזה שרק זקוק לחום ואהבה של אמא. ואני אוהבת אותה יותר מכל, וזה עוד יותר גורם לי להרגיש אשמה וחרא של אמא , אם אני לא מצליחה להרגיע תינוקת בת כמה שבועות. וכל זה מלווה ב; אתר בניה שיש לי ממש ליד הבית, אז לא רק שאני נעולה ב4 קירות, גם אין לי שקט (אגב, לתינוקת זה לא מפריע לישון, אז הבכי לא בגלל זה). תגובות מעצבנות (של בנות בעיקר) שמרשות לעצמן להעביר ביקורת על אמהות של בנות אחרות, המראה המוזנח שלי, שפסגת השאיפות שלו זה סירוק פעם ביום בבוקר, העובדה שאני לא תמיד מספיקה לאכול ופשוט תסכול כללי. אני כותבת את זה ואני בוכה בלי סוף. בבקשה תרגיעו אותי, תזרקו כמה מילות עידוד. אני לא אחזיק מעמד ככה חצי שנה.