מיואשת חייבת לפרוק לא יודעת כבר מה לעשות..לא מצליחה לשלוט בעצבים שלי, מתעצבנת מכל שטות, ברבע שעה מסכנה של נסיעה מתעצבנת ברמות קשותתת מאנשים מטןמטמים פשוט מגיעה למצב שצורחת ומקללת, ואז אחר כך יש לי שעה של נקיפות מצפון שזה לא בריא לעובר.. גם מרגישה קצת לחץ כזה בבטן שאני מתעצבנת. פשוט בא לי לבכות. אף אחד לא מבין אותי.. בא לי לללכת לישון או להסגר בחדר עד שהתקופה הזאת תגמר. תמיד הייתי בן אדם עצבני ולא שקט במיוחד אבל עכשיו מרגישה שאני לא רוצה יותר להתעצבן מדברים כי זה לא בריא ואני לא מצליחה. לא מצליחה להיות בן אדם רגוע. כל הזמן מרגישה בחרדה, אנשים מסביבי אומרים דברים הזויים למשל אחותי "סחטה" את אמא שלי כדי שתספר לה על ההריון למרות שביקשתי מההורים לא לספר, היא סיפרה לה ואז במשך כמעט חודש אחותי התנהגה אליי רגיל ולא אמרה לי שהיא יודעת שאני בהריון.. לא אמרה מזל טוב כלום במשך חודש.. נעלבתי ממש. חמותי שכל הזמן מספרת לי על בנות אחרות במשפחה שהן אמהות מדהימות ומשוחררות עם התינוק.. כל הזמן מרגישה שלוחצת עליי להיות מי שאני לא, כי היא יודעת שאני אהיה חרדתית וסופר דאגנית ולא אתן לאף אחד שאני לא סומכת עליו להתקרב כי כזאת אני.. ונגיד אמרתי לה שאחכ אני ובעלי מתכננים לטוס סוף סוף לחול, רק השאלה באיזה גיל אפשר לקחת תינוק..ואז היא ישר אמרה מה פתאום לקחת אתם תשאירו אצלנו!!! כאילו אני מרגישה שהיא תנסה להתשלט לי על החיים ועל הכל ואין לי כוחות להתעמת.. אנשים במשפחה שאומרים דברים הזויים, במקום להגיד פשוט מזל טוב אומרים כל מיני אמירות כמו מה זה אין לך בטן לא רואים כלום.. אמא שלי מציקה לי שחייבים לעשות אירוע ואמרתי לא שלא יודעת ומהרגע שאמרתי את זה היא פאקינג מתחילה לרמוז לי על שמלות!!! כאילו רציני?? הרגע אמרתי שאני לא יודעת ולא ככ רוצה. ואני יודעת למה אני אומרת לה שלא יודעת אם נעשה, כי אם אני אגיד כן אז כל מה שמעניין אותה ואת אחותי זה מה הם ילבשו ןאיך הן ייראו . ובגלל שחמתי ילדה את הילדים שלה במשקלים נמוכים יחסית לאמא שלי (חמתי 2.400 ומעלה ואמא שלי בין 3.5 ל4) אז כל היום אמא שלי שואלת נו מה המשקל?? מה אמרו לך על הגובה?? זה מלחיץ אותי .. כאילו אין בן אדם אחד שפשוט יקשיב לי וישמח איתי וידבר איתי רק על דברים חיוביים. בעלי הכי כזה מאוהבת בו בטירוף אבל מרגישה שאני משגעת אותו כבר.. ובנוסף לכל זה אני מרגישה מדוכאת, עצבנית בלי הפסקה, עצבות כזאת שנוחתת עליי פתאום מכל המצב..מתעצבנת משטויות ממש ואז אחרי כל זה נכנסת לדכאון מרגשות האשמה. רבה עם בעלי על כל דבר על שטויות פתאום העצבים שלי מגיעים למאה בשניה.. ומסכן הוא לא אשם. אני רואה בנות בהריון שהן רגועות ומחייכות.. ואני פשוט כל הזמן בחרדה, מה יגידו לי עכשיו, רק רוצה שיעזבו אותי בשקט וזהו 😞 הייתי חייבת לפרוק סליחה על האורך