בבקשה תשתדלו לא לשפוט אותי גם ככה אוכלת את עצמי ברגשות אשם. יש לי ילדה בת שנתיים שהיא כל העולם שלי, אני נותנת לה את המקסימום שיכולה ואוהבת אותה יותר מכל דבר אחר בעולם הזה אבל אחת להרבה מאד זמן קורה לי שמתפרצת עליה פתאום. זה באמת בקושי רואה אבל כשקורה דבר כזה אני כאילו לא מצליחה לשלוט בעצבים ובראש אומרת לעצמי שאני אתחרט על זה אחר כך ומנסה להירגע אבל לא מצליחה ורק ממשיכה באותה צורה. אני יתן לכם דוגמא מהבוקר התארגנתי לצאת איתה לגן והייתי בלחץ של זמן יא עמדה לידי וכל רגע סגרה את הארון עם המראה והפריעה לי, נתתי לה משהו אחר ביד לא עזר, הושבתי אותה על כיסא לידי גם לא עזר בקיצור כל מה שניסיתי לא הצליח. עברתי לחדר אחר והיא אחריי, סוגרת את הארונות ומבקשת ידיים דיברתי איתה רגוע והסברתי לה שאמא ממהרת אבל כשהמשיכה פתאום צעקתי עליה ממש שתהיה בשקט ושאני לא יכולה להתארגן ככה ושאם היא תמשיך אני ממש יכעס וכאלה... היא השתתקה והיתה ממש מסכנה, אמרתי לעצמי להירגע לקחתי אותה בידיים וירדתי למטה ואז היא מצביעה לי על שיח לידינו ואומרת לי עץ ואני כאילו בהמשך לקודם הורדתי לה תיד ואמרתי לה "ששששש!" בעצבים היא השתתקה ושתי שניות אחר כך תפסתי תצמי וחזרתי למה שאני בדרך כלל, חיבקתי אותה, דיברנו ככה עד הגן מאז ששמתי אותה לא רגועה וכותבת פה עם דמעות בעיניים, אני לא מכירה תצמי כשזה קורה ונורא מפחדת מהשד שאני נהיית פתאום. זה באמת כמעט ולא קורה אבל לא רוצה שזה יקרה אף פעם. טיפים / עזרה ממכם איך אפשר להתגבר על זה? טיפול לא רלוונטי כרגע בכלל מבחינה כלכלית. ושוב אל תשפטו בבקשה, היא כל העולם שלי ואני מתייעצת איתכם רק כי רוצה שיהיה לה טוב ותחווה אמהות בריאה