עצבים מטורפים שבוע 37+6 יואו כל דבר מחרפן לי את המח!!!! אני אדם די רגוע ושפוי אז גם העצבים זה יותר משהו פנימי. אבל ממש רבתי עם אמא שלי עכשיו ובגלל 'אני מכבדת אותה אז כמובן שאני סופגת את זה לעצמי אבל אני מתה מעצביםםם מה זה ?! ההריון או לא יודעת מה קורה לי בגוף
הריון ולידההריון ולידה
💬3 תגובות👍1 לייקים

תגובות (3)

משתמשת פורטי
משתמשת פורטי23 בדצמבר 2019 בשעה 16:58
מבינה אותך .. ההורמונים משתוללים וגם את כבר בסוף...זה באמת מצב רגיש ומשגע ...
משתמשת פורטי
משתמשת פורטי23 בדצמבר 2019 בשעה 17:23
אמאלה העצבים אצלי חוגגים נראה לי זה מההתרגשות
משתמשת פורטי
משתמשת פורטי23 בדצמבר 2019 בשעה 19:41
אצלי ההורמונים השתוללו בתחילת ההריון, פשוט צרחתי על כולם, היה לי פתיל קצר ושרפתי מליון גשרים...זו תופעה, לא חוויתי אותה בהריונות קודמים רק בנוכחי שהוא הרביעי. מבאס אבל עובר

פוסטים נוספים שיכולים לעניין אותך

התלבטות אתחיל בכך שאגיד שאני חברה בפורום הזה, כותבת כאן המון מהמשתמש שלי ומקבלת מכן המון כוחות. יש דברים שקשה לי לכתוב בשמי, אולי כי אני עדיין לא השלמתי עם זה לגמרי. אני בת 26, איבדתי את אמא שלי כשהייתי בת 18, היא חלתה במחלה מוחית, מערכת העצבים המרכזית נפגעה אצלה והיא נפטרה תוך חודשיים בסבל וייסורים קשים. מהון להון, אני עם הדחף שלי לדעת כל דבר, עשיתי בדיקת נשאות וגיליתי שגם אני נושאת את הגן (זו מחלה גנטית שעוברת לחצי מהילדים של מי שנשא או חולה בה). המחלה הורגת בגיל מאוד צעיר... החל מ-35 ושמעתי גם על מישהי בת 19. אני כמובן לא הייתי מוכנה להביא לעולם ילד שיש סיכוי הכי קטן שיחלה במחלה הדפוקה הזו ולכן עברתי טיפולי פוריות כדי להפריד את הגנטיקה של אמא שלי. כל ההריון עבר בחרדות, שנתיים וחצי הייתי בלופ הזה של זריקות והפריות ולכן עד היום אני חרדה. במהלך ההריון טופלתי על ידי עובדת סוציאלית אך לצערי זה לא עזר. בשבוע 36 פניתי לרופא שלי על מנת לקבל אישור לניתוח קיסרי אלקטיבי או זירוז, כמובן במועד המתאים ולא כלידת פג, הוא הבין ומיד הפנה אותי למיון שנקבע לשבוע 38. אתמול הגעתי לסורוקה כדי לדון בזירוז, שם לא הסכימו לזרז את הלידה שלי אלא רק אם אגיע ל-41+3, רק אז ישקלו לזרז. לא עניינה אותם הנשאות שלי למחלה שכל רגע עלולה להתפרץ מתוך לחץ נפשי וסטרס. בכיתי, התחננתי לזירוז בשבוע 39 אבל הם היו אטומים לחלוטין. עקב כך, החלטתי שסורוקה ירד מהפרק... נורא חשוב לי להרגיש בטוחה בבית החולים בו אלד (לידה ראשונה). פניתי לאסותא אשדוד (על אף המרחק מבאר שבע בה אני מתגוררת) ולאחר התייעצות ואמפתיה מטורפת, הם הסכימו לתת לי זירוז בשבוע 39 מתוך הבנה שהמצב הנפשי של האם חשוב לא פחות מהמצב הגופני של העובר. העניין הוא שכל המשפחה שלי מבאר שבע, אחותי מנסה לשכנע אותי ללדת בסורוקה ולהתפלל שהלידה תגיע כמה שיותר מהר ושלא אמשוך את החרדות האלה עד שבוע 41 פלוס, אבל אני בתחושת הבטן שלי כבר לא רוצה להתקרב לסורוקה, אנושיות זה ערך שמאוד חשוב לי וכנראה שהם קצת איבדו את זה שם... בתחושת הבטן שלי אני צריכה ללדת באסותא, אבל זה אומר שהמשפחה שלי (לפחות ברובה) כלל לא יגיעו לבקר. למה? ככה, בעיקר כי הם עצלנים... הם לא ייסעו מחוץ לעיר בשבילי. המשפחה של בעלי תהיה שם בכל מקרה, הם יגיעו מכל קצוות הארץ, גם אם אחליט ללדת בג'לג'וליה. בקיצור... מתלבטת. מה לעשות? ללכת עם הלב או עם מה שיהיה נוח למבקרים שלי?
הריון ולידההריון ולידה
💬40 תגובות