סיפור הלידה שלי תמיד חלמתי לעלות פה פוסט נירגש של ילדתי והלידה היתה קלה והכל עבר בטוב אנוח מעט ואכתוב, לא דמיינתי לעצמי בכלל שזה מה שהולכת לעבור. ביום ראשון שבוע שעבר עליתי לבית חולים העמק, שהוע 38 בגלל שיש לי בעיית כרישיות בדם המליצו לי לזרז לידה, בתור הריון ראשון חששתי מאוד, והסכמתי אחרי ששמעתי את כל ההצעות של הרופאה לג'ל בנרתיק, שלטענתה יעשה קסם ויגרום לגוף לפתח פתיחה. היתאשפזתי בלילה, כל הלילה מחוברת למוניטור צירים גבוהים כמו גלים בחוף גיא ודמעות שלא מפסיקות לרדת, ואני מתחזקת עם כל ציר שבא והולך יודעת שיש לי מטרה, שמהסבל הזה יצאו חיים שלמים יודעת שעושה את זה בשבילי ובשביל בעלי ומנסה לחזק את עצמי. בבוקר באה רופאה בודקת פתיחה , פתיחה 0. לא ידעתי איך להגיב לזה חוץ מלבכות, היא אמרה לי שהמנהל מחלקה אחליט לתת לי מנה כפולה, מצאתי את עצמי יושבת ובוכה, אבל הסכמתי, ושוב עבדתי על עצמי בראש שזה הדבר שכנראה יוביל אותי לחדר לידה, אותם צירים לא אשכח בחיים שלי, זה היה כאבים שבאמת הגוף כבר לא יכל לעמוד בהם. למחרת לקראת הערב באה רופאה לבדוק אותי. בודקת, פתיחה 0. בכיתי את נשמתי לא ידעתי איך לבטא את כל הצער שחוויתי לחינם ביומיים האחרונים. בחצות ביקשו שארד למיון נשים והיתה שם רופאה שהיתעקשה שכבר לא יכולה לשחרר אותי והציעה אופציה של בלון. הדמעות ירדו, ולבסוף הסכמתי כי ידעתי שהכל למען מטרה טובה, חזרתי לחדר שאחרי שובל שם דם במסדרון ועברתי את הלילה הקשה בחיי.למחרת בבוקר בשעה 10:00 נכנסתי לחדר לידה הוציאו בלון פתיחה 2.5 ובשנייה אחת בלי שאספיק להבין מה קורה הרופאה פוקעת לי את המים. אני רועדת כולי הגוף לא יכול להכיל כבר סבל אני מקיאה על עצמי ופשוט מנסה כל כך שלא לאבד את המטרה. ולהכיל את הסבל. נכנסת אחות כמה רגעים אחרי, אומרת לי אין היתקדמות משמעותית אנחנו רק בפתיחה 4 ניתן לך פיטוצין ואת יכולה לבחור או אפידורל או גז צחוק ניסיתי להסביר לה שהגוף עובד וחבל סתם לזרז אבל היא היתעקשה התחלתי עם גז צחוק אבל זה לא עזר אפילו לא במעט, וביקשתי אפידורל. אחרי שעה שאף אחד לא מחליף.לי מצעים מהקיא והמים. מוצאת את עצמי מתעוררת ומרגישה רעידות חזקות, פיתחתי זיהום האפידורל נחסם והפיטוצין פשוט נשאר לעשות את שלו, בכיתי ורעדתי כולי, איך מלידה טבעית חלומית אני שוכבת במיטה אחרי שלקחתי בעצם הכל. התחילה האטה של דופק אז הייתי פתיחה שבע ורק אז נכנס רופא וראה מה מצבי לא עניתי לו איבדתי את ההכרה לרגע והוא ישר קלט את כל הפשלות של האחות. וצנק עליה שאיך יכול להיות לכל כך הרבה גורמי מצוקה. החום הפסיק לגמרי את הצירים והדופק ממשיך לרדת. באה אחות ואמרה לי שכנראה יכניסו אותי לחדר ניתוח עם בכמה דקות הקרובות לא יהיה כלום, בכיתי כל כך הרגשתי שזהו אחרי כל הכאבים שהאדמה תבלע אותי. פתחתי סידור והתחלץי לקרוא תהילים לא יכלתי לחשוב בכלל על מציאות כזה. ואז הגיעה הישועה המשמרת היתחלפה ופשוט נכנסו 2 מלאכיות. באה מיילדת מהימה שלא יצא מהחדר ורק שינתה לי תנוחות, עד שהורידה את הראש ממש למטה במשך חצי שעה מרגישה לחץ כמעט בלתי, האחות בודקת שוב פתיחה לחיצה אחת אחרי ארוכה בחיים שלי והוא היה בחוץ. כל כך היתרגשתי בעלי כמעט היתעלף כל הלידה הוא חשש לאבד אותי ואת התינוק. אתמול היתה הברית והוא נסיך אמיתי. לא הכל נישכח ברגע שרואים אותו אבל לגמרי הכל היה שווה בשבילו.