פריקה אתמול הגעתי לשיא ברגשות המעורבים שלי. גם ככה אני בוכה בלי סיבה וזה רק התעצם: הייתי בקורס הכנה ללידה. האמת שהייתי קצת בהלם. הוצפתי במלא אינפורמציה ונלחצתי נורא. חצי מהזמן היו לי דמעות בעיניים מכל מה שאצטרך לעבור וממה שמחכה לי.. בעלי היה די משועשע מהמצב כמו שאר הבעלים בקורס ( יש לציין שהוא מאוד תומך ורגיש למצבי). ונוסיף על זה, בגלל סכרת ההריון נאלצתי להכין ארוחת ערב לפני ואכלתי תוך כדי ( סנדוויץ בריא לפי מה שצריך כדי לשמור) וכשחזרנו הביתה מדדתי את הסוכר והערכים קפצו (זה הסטרס משחק איתי) אז נהייתי יותר בסטרס בגלל החריגה. ולא מספיק זה, ישר אחרי זה הייתי צריכה להזריק את הזריקה היומית-קלקסן. זריקת השטן... וכבר נשברתי ולא הצלחתי להפסיק לבכות. מהכול. מהפחדים. מהכאב. מההשתעבדות לדקירות למדדי הסוכר. להקפדה מבלי יכולת לאכול משהו מנחם אחרי היום הארוך שעברתי במיוחד שהערך חרג..מהקלקסן השורף שכבר אין לי מקום בבטן מרוב שהיא מתוחה (שבוע 29) וככה הלכתי לישון קרוב ל1:00 בלילה כשבעלי מנסה להראות לי את חצי הכוס המלאה. קמתי היום לעבודה גמורה עם עיניים אדומות ונפוחות. מפחדת שככל שההריון יתקדם אני אשקע ברגשות השליליים. עברתי כל הרבה עד שהגעתי להריון המיוחל שכשאני מסתכלת על הבטן אני שמחה וגאה שהגעתי וזכיתי ובמקביל ממש קשה לי...